משֹעיפי לילה

בחורף של שנת תרס"ג (1903) רעשה העיתונות היהודית ברחבי העולם. במוקד הדיווחים עמדה הקהילה היהודית במרוקו והסכנה שריחפה מעל ראשה, בפרשה היסטורית שירדה משום-מה לתהום הנשייה.

בראשית אותה שנה דווח על מורד מקומי שמתסיס את שבטים שלמים, בּוּ-חְמַרה שמו, כנגד הסולטן, מולאי עבד-אל-עזיז. העילות הרשמיות היו נטיותיו המופרזות של הסולטן לאופנה ולטכנולוגיה האירופאיות, אופיו האכזרי, ואחיזתן המתרחבת של ספרד וצרפת באוצרות הטבע של המדינה תוך ניצול המקומיים. המרד נשא אופי דתי, "מלחמת קודש". הסולטן שילח כנגד בוּ-חְמַרה את צבאו, אך זה ניגף פעם אחר פעם למרות נשקו המתקדם. בּוּ-חְמַרה לא היסס להשתמש בהרג ועינויים כדי להטיל את חיתתו על ערים וכפרים בכדי שאלו יתמכו בו, ויהודים רבים נפלו קרבן להתעללויותיו.

מצבם של היהודים במרוקו גם קודם לכן לא היה מזהיר. עיתון "הצופה" הוורשאי דווח על למעלה ממאה אלף יהודים הנמצאים במרוקו במצב של רדיפה מתמדת:

"בכל שנה ושנה תבואנה אלינו שמועות מבהילות ומחרידות על אודות המצב האיום של היהודים במרוקו. ובפרט של אלה היושבים בפנים הארץ […] בערים הם כלואים, בתוך חומת הגיטו הצר; הם נושאים אותות של קלון על בגדיהם השחורים והמיוחדים; אסור להם לרכב על סוס, לשים נעלים על רגליהם מחוץ לשער הגיטו […] בתי כלא מיוחדים מוכנים להם, מיני בורות אפלים מתחת לארץ, אשר שם יֵענום בלי רחם"

אולם בשנת תרס"ג החלו להגיע ממרוקו דיווחים בלתי פוסקים על רציחות. ב"הצפירה" נכתב מאמר ארוך בו הלין הכותב על כך שבימי הביניים טרחו לפחות לרשום את שמות כל המומתים בפרעות, ואילו כעת שומעים רק מספרים – "שמונה נרצחו במרוקו", "עשרה נרצחו במרוקו", "שניים נרצחו במרוקו".

באותו חורף הגיע המרד לשיאו, ובּוּ-חְמַרה צר על העיר פֵס, שם שהה הסולטן. חיילים מספרד, צרפת ובריטניה הועמדו בכוננות בנמלי מרוקו. הקהילה בפולין חרדה לגורלם של עשרים אלף יהודי פֵס. "כל המוחות מבולבלים, כל העיניים נטויות כמעט רק למרוקו". הגיעו שמועות סותרות. היו שטענו שהעיר כבר נכבשה ו"יהודים לאלפים התחברו למורדים", בעקבות איום מיידי במוות, היו שטענו שהסולטן חשד ביהודים בשיתוף פעולה, ופנה כנגדם. ב"השקפה" דווח על אלפי יהודים שבורחים לברזיל. י"ל פרץ כתב רשימה-קינה ספרותית בשם "מי ישחוט", אליה התייחס גם הרב צייטלין:

"ישראל ואורייתא חד. לפנים היה הקב"ה מחזיר על כל אומה ולשון עם תורתו ולא קיבלוה; והיום מחזיר הקב"ה על פתחי כל האכסניות המדיניות שבעולם עם בנו יחידו, ואין דורש ואין מבקש […]
ובמרוקו מרד. והמורד ידו בעורף המושל הסולטן, ונס הסולטן לפֵס ויסגור את העיר…
ובעיר וגם בכל המדינה ישנם יהודים, יהודי מרוקו, והיהודים הללו מוטלים בספק, בספק ספקא! […]
מי יודע אם יגאלו או ישחטו?
ואם ישחטו, מי יודע על ידי מי?
על ידי הסולטן המוכה, או המורד במלכות המכה, ואולי על ידי שניהם?"

יהודי פֵס ניצלו באותה שנה (אך לא יהודי תָאזה, דֶבְּדוּ ועיירות אחרות). המרד דוכא סופית רק כעבור שש שנים, בשנת תרס"ט (1909). בּוּ-חְמַרה הושלך לאריות, לוחמיו הוצאו להורג במיתות משונות. פרשה זו הייתה אחד הזרזים הגדולים לאחיזתה של צרפת במרוקו (ואף לעלייה של מספר משפחות חשובות ממרוקו לישראל). בשנים אלו ואף לאחריהן נמשכו הרדיפות לסירוגין, עד לתְריתֵל, סדרת הפרעות שנערכה ביהודי פֵס בתחילת חודש אייר שנת תרע"ב (1912).

כחודשיים לאחר המצור על העיר פֵס בשנת תרס"ג (1903) אירע פוגרום קישינב הראשון, בו נהרגו 49 יהודים. גם הוא היה חלק מסדרה של פרעות בערים ועיירות במזרח אירופה, וגם הוא עורר גל של הגירה, שמיעוטו הגיע לארץ ישראל. ברם ההד של פוגרום קישינב היה לאין ערוך גדול יותר, ואף נחקק בתודעה הציונית כאחד המאורעות המכוננים בתולדות התנועה. ההבדל אומר דרשני.

המאמר להלן, מפרטי עטו של הרב צייטלין, הוא חלק מסדרת מאמרי "הצופה" שלו – לצד "שירה חדשה", "שיחות פילוסופיות", "אחד הרגעים המרים" ו"בעומק וברום" – שיכולים להיקרא גם כיחידה ספרותית אחת, שעניינה הסבל והייסורים שהם מנת חלקו של האדם. מאמר זה נכתב בחודש שבט תרס"ג (1903), בעיצומו של המצור על פֵס. סגנונו של המאמר ייחודי: הרב צייטלין מצטט ממאמר אחר, המדווח אודות המאורעות, ומעיר עליו את הערותיו. עד כה לא לא מצאתי את המאמר ממנו הוא מצטט, ואפשר שאלו הם דבריו של הרב צייטלין עצמו, ומדובר באמצעי ביטוי אומנותי.

 

א.

"היהודים נתונים במרוקו בין הפטיש ובין הסדן. נפל כיפא על קדרה וי לה לקדרה, נפלה קדרה על כיפא וי לה לקדרה [=נפלה אבן על קדרת חרס, אוי לקדרה, נפלה קדרת חרס על אבן, אוי לקדרה]. בין כך ובין כך וי לה לקדרה. זה גורל החלשים, זה גורל עמנו מאז ומעולם. זה גורל העם הנתון תמיד במצב לא טבעי, במצב משונה ומיוחד. אם ינצח זה יוכה, ואם ינצח זה יוכה. בכל אופן נכון הוא למהלומות. לא לחינם שואל החוזה העברי: 'מי ישחוט'?"

'מי ישחוט?' שאלה גדולה היא. ואולם התשובה על זה כבר למדתי בילדותי: 'הכל שוחטין', ו'בכל שוחטין' במרוקו. ויש לנו בתולדתנו האומללה שחיטות כשרות, כשרות מאוד.

"ושם היה זקן אחד ומלא ימים ורבינו שמואל בר יחיאל שמו, והיה לו בן יחיד, בחור נאה ומראהו כלבנון, וברח עם אביו לתוך המים ופשט צווארו לשחיטה בתוך המים, וברך עליו אביו על השחיטה, והבן ענה אמן, וכל העומדים סביבם ענו בקול: אמן! שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד. אמנם מה עשה האב הזקן? היה עמהם בחור אחד ירא שמים שמש מהכנסת ומנחם שמו, ואמר לו הזקן: הנה מנחם הגבור! קח חרבי ושחוט אותי על בני החסיד, והבחור נתאמץ ושחט את החסיד על בנו".[1]

והרוח בחוץ מקונן, מקונן ומקונן…

 

ב.

"כמדומה שהכל עומד על מקום אחד. אין חלוף ואין שנוי. מה שאנו קוראים 'תנועה לאומית' – זהו רק לשבר את האוזן. הכל סובב ובא על מקום אחד. מה שהיה הוא שיהיה".

ונשמעים צעדי השומר השווים ונשמעת דפיקתו השווה, ונשמע קול השעון: תיק תק, תיק תק, תיק תק…

 

ג.

"עדר בתוך הדברו הננו". "לא עם לא עדה אנחנו כי אם עדר".[2] עדר הננו גם עתה. כמדומה שיש איזה הסתדרות, איזה התאחדות, איזה בניין, ובאמת אין עדיין כלום. יש הרבה שיטות, הרבה מילים, הרבה דיבורים, הרבה ויכוחים. הרבה אסיפות, מעשים אין. הננו עדיין נפוצים כצאן על ההרים. כל שה ושה מבקש לו אוכל באשר ימצא. גם כיום הננו נעים ונדים ולא נמצא מנוח לכף רגלנו. הננו לוקחים מקלנו בידנו וילקוטנו על שכמנו והננו נודדים מעיר לעיר, מאמריקה למרוקו. "נודדים אנחנו ואל כל אשר אנחנו באים מגרשים אותנו ואין מאסף אותנו הביתה". וענפי העצים מתנודדים והעלים נשאים ברוח…

 

ד.

"גואלים רבים קמו לישראל בעת האחרונה. הכל מדברים, הכל שואגים, הכל רועשים. הכל מדברים על דבר ישראל וישראל גם הוא איננו חדל לדבר. וה'רעמים' אינם חדלים ואין קץ לנדודים. הקבצנות מתרבה והרעבים מתרבים מיום ליום. ויהי ישראל לגוי גדול של קבצנים, ויהי ישראל לגוי גדול של רודפי רוח, רודפים אחרי צילם, נודדים בעולם התהו".

ומבעד לחלון נראים צללי אנשים, צללי הבתים, צללי העמודים, צללים, צללים…

 

ה.

"כמדומה שאיזה אבן כבדה מונחת על צווארנו, איזה עופרת כבדה, איזה עול ברזל. איזה תהום גדול פותח פיו לבלענו, איזה הר נופל ימחץ את גלגלתנו. דומה שהננו באיזה מערה אפלה מאוד, שרק לפעמים רחוקות מאד יגיעו אליה איזה קרני אור. הננו הכל מגששים ומבקשים איזה פתח לצאת ממנה. הננו עולים ונכשלים באיזה אבן שבקרן המערה. הננו מתרוממים ונופלים, מתרוממים ונופלים, ונטבעים בבוץ".

והחשך בחוץ גדול מאד, וההבל בבית מחניק ומחניק, והנשימה כבדה, כבדה כבדה…

 

ו.

"ואולם פה ושם בתור מחזה יקר מאוד מתנוצצים, כמדומה, איזה כוחות צעירים, איזה שאיפות גדולות, איזה תקוות גדולות, איזה חלומות יפים, איזה התעוררות טובה, איזה געגועים גדולים, איזה חפץ לבנות ולנטוע, לאחד ולאגד, לחבר ולסדר, איזה אנשים הולכים בקומה זקופה ומביטים ישר אל השמש, איזה אנשים החפצים לחדש את הכל ברוחם העז, להרים את עמם מאשפתות, להדרו, ליפותו, להחכימו ולהעריצו, לחזקו, לאמצו ולשכללו".

ונדמה, כי בחוץ מתפזרים מעט ענני החושך ומתוכם נשקפים מעט פני לבנה, פני יהושע…

 

[1] [מתוך "קונטרס גזרות ד'תתנ"ו" לראב"ן]

[2] [מתוך שירו של י"ל גורדון, "עדר אדני", תרמ"ג]

 

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"

 

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “משֹעיפי לילה

  1. אבי טאוב הגיב:

    התיאור של הסבל הלאומי נוגע וכואב. מעניין עד כמה העובדה הפשוטה שיש לנו לאן ללכת, בית לחזור אליו ולקלל אותו, מדהימה. אמנם בתוכן הדברים אין חידוש רק ההקבלה בין מחשבותיו שנודדות לסבל הלאומי לבין הרוח הנוקשת בחוץ והשעון המתקתק וכו'.

    אהבתי

מחשבה משלך

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s