לקראת פסח של שנת תרע"ד (1914) פרסם הרב צייטלין את המאמר "א נייע 'הגדה של פרעסע'" (ביידיש זהו משחק מילים עם 'הגדה של פסח'). קשה לאמוד כלפי מי או מה בדיוק כיוון הרב צייטלין את חצי ביקורתו בשנה גורלית זו, על סִפה של מלחמת העולם הראשונה; אך ניתן לשער שגם מאמר זה היה חלק ממאבק האיתנים המר שהתחולל בעיתונות היהודית הוורשאית באותן שנים ואף בשנים שלאחר מכן.
בנוגע לרב צייטלין, כך אירע הדבר. במשך שלוש שנים שימש כעורך ופובליציסט מרכזי בעיתון ה"היינט", עד שבשנת תרע"א (1911) עבר אל מערכת העיתון המתחרה, ה"מאמענט". שני אלו היו העיתונים היהודיים הגדולים בוורשה, והופצו מדי יום בעשרות אלפי עותקים. מערכת ה"היינט" לא סלחה לרב צייטלין על כך, ופתחה בסדרה של השמצות והתכתשויות פומביות שכונו לאחר מכן "מעשה צייטלין" או "סקנדל צייטלין" – השמצות שעברו אט-אט מהמדורים האחוריים של העיתון, העוסקים בחיי היהודים בוורשה, אל הכותרות הראשיות.
בחודש אלול שנת תרע"ג (1913) נכתב ב"היינט" כי על הרב צייטלין לחדול מכל "הטפות הקדושה" שלו, שכן רבים ראו אותו אוכל במזנון תחנת הרכבת במינסק צלע חזיר (!) בלחמניה. מאחורי הדברים עמד העורך, שמואל יצקן. הדברים עוררו שערורייה. תגובות חריפות ומכתבי תמיכה ברב צייטלין החלו להופיע בעיתונים. כעבור מספר ימים הוסיף העיתון וטען כי הרב צייטלין "צבוע ושקרן", וכי בקשת הקדושה שלו קרובה לפרנקיזם, שכן הוא עובר על עבירות חמורות אף יותר. לדוגמה ציין העיתון כי בעת שהיה הרב צייטלין חבר מערכת בעיתון "הזמן" בווילנה בתרס"ה (1905), כעשר שנים קודם לכן, היה כותב את מאמריו בשבת.
ה"היינט" גם כך היה ידוע כעיתון בעל אופי ירוד וסנסציוני, וזו גם אחת הסיבות לעזיבתו של הרב צייטלין את המערכת. ברם לדידנו חשובה כאן נימת התגובה של הרב צייטלין לאירועים. האשמה זו – בחילול שבת – הוציאה אותו משלוותו, והוא פנה לעורכי "הזמן" מעל דפי העיתון במילים חריפות:
"גזלנים! רוצחים! למה אתם עומדים מרחוק ועוד מסייעים לכל הני המעלילים עלילות ומהפכים את העיתונות לגל של אשפה? הגידו לי באמת ובתמים מתי ראיתוני כותב בשבת, ואתם הלא הייתם תמיד ברדקציה [=מערכת]? הנה העיד ה'היינט' בשמכם שאני כתבתי כל מאמרי בשביל 'הזמן' רק בשבת, בשעה שמעולם לא כתבתי אף מאמר אחד ב'הזמן' בשבת? ובכלל האם אפיקורס להכעיס הנני?…"
פייבל מרגולין, מבכירי הכותבים ב"הזמן" והעורך הראשי שלו בזמן הסקנדל, אכן הצטדק מעל דפי העיתון: "הריני מודיע שלא ראיתי אותך כותב בשבתות", ובהמשך מצרף לכך גם הסכמה של חבר מערכת נוסף, שעבד לצד הרב צייטלין בתקופת שהותו בווילנה.
הרב צייטלין, אם כן, לא הגיב לטענות כ"חוזר בתשובה", אלא התעקש על כך שלא חילל שבת, גם בתקופה המוקדמת שלפני ישיבתו בוורשה.
בזיכרונותיו של הסופר צבי זבולון ויינברג (שהובאו כאן), הוא התייחס לאותם ימים של השמצות והתכתשויות:
"זה היה האיש צייטלין – החסיד הצדיק והסופר הנעלה, ומשום זה שנאו אותו המנהיגים ומשרתיהם ולא יכלו שאת אמרותיו ותוכחותיו, כי לא נשא פנים לאיש, ובדו עליו עלילות והשמיצו אותו בכל פה. העורך של עיתון אידי נפוץ בווארשה שמר לו עברה על שעזב את עיתונו ועבר לעיתון "מאמענט". הוא הרבה להג וכסל והוציא על צייטלין כל מיני דיבות ועלילות משונות. והסתמך כביכול על "עדים נאמנים" ששמע מפיהם ונכונים הם לבוא ולהעיד בעצמם.
קראתי דברים אלה ונזדעזעתי. הם עשו ממש חידודין בבשרי, ומרוב התמרמרותי באתי אל חברי אהרן לנגזם, המו"ל של "ספרות" ו"רשפים" – שבביתו, ברחוב שליסקה 60, גרו פישל לחובר והלל צייטלין. שפכתי לפניו את מרי שיחי והתרגזותי וגודל תמהוני על משמיצים אלה, שמצח נחושה להם ואין יראת אלוהים בלבם, והוספתי: 'ואנשי הרחוב הלא מאמינים לדיבות אלה… עולם גולם מאמין לכל דבר'…
ידידי זה שמעני עד הסוף, ולא הפריעני. כשהפסקתי, פנה אליי בארשת פנים רצינית, ואמר:
'ואתה אינך מאמין בזה? בא, ואראך עין בעין כי אמנם נכון הדבר'…
הוא אחז בידי, הוציאני אל חדר שימוש שבאותו הבית והעלני על כסא, להציץ משם דרך אשנב קטן, שהיה פתוח מול חדרו הגדול של צייטלין, והוסיף ואמר:
'עלה על הכיסא והצץ משם ותראה מה צייטלין עושה כשאין רואים אותו – והאמן תאמין גם אתה'
עליתי והצצתי. ראיתי את צייטלין עטוף בטלית ותפילין, כפוף ושחוח, עומד דבוק אל הקיר, מתפלל באימה וביראה ומתחטא לפני קונו. נדהמתי ולבי נשבר בקרבי. גלשתי ממש ברתת ובבושת פנים מעל הכיסא. ידידי ראה את מבוכתי. חיוך מר השתפך על פניי והוא נזף בי חמורות:
'הנה אתה רואה – אמר – מיהו צייטלין. עין בעין ראית מיהו… ועל צדיק שכמותו מעלילים ושופכים עליו בוז ונאצה! ואתה הלא יודע טוב כמוני, מיהו רבי הלל צייטלין, ובכל זאת היססת בשמעך את הדיבה ונטית להאמין לדברי נבלה… אתה! אתה! ולמה תתפלא, אפוא, על אנשים שבשוק, המאמינים לדברי בלע?…'
יצאתי מביתו של לנגזם נכלם ומדוכדך. לא יכולתי להביט ישר בפניו. ימים רבים לא יכולתי לסלוח לעצמי על קלות דעתי…"
בין אם כוונו הדברים לפולמוס זה ובין אם לאחר, לא פג טעמם ביחס לעיתונות, למצבו של העם, ולהגדה של פסח.
—
"כל דכפין" – כמדומה שזהו הביטוי המודרני ביותר שקיים. וכי מי איננו רעב כיום? אלו שאשתקד לא רעבו – רעבים כיום. החרם עושה את שלו, הגזירות עושות את שלהן, הפחד והבהלה התמידיים עושים את שלהם…
"כל דכפין" – וכי מי איננו רעב גם רוחנית? ה'אידיאלים' לאורם חיה בשנים האחרונות ה'אינטיליגנציה' התרופפו, התחללו. אחדים מהם מרגישים, לכל הפחות, את רעבונם; האחרים, גם את זה אינם מרגישים. הם מלעיטים עצמם בשמאטעס [=גרוטאות] אותם הם מכנים 'ספרות', ושבעים בהם…
"כל דכפין" – מי שהוא רעֵב בעצמו, לא יוכל להעניק למשנהו. עניי הרוח שאינם יודעים כלל מרעבונם שלהם, מהחלל הריקני בנשמה, הללו ממשיכים וכותבים 'טורים' ו'בלדות', 'סיפורים', 'רומנים' ו'ביקורת', ומנסים להחכים את האנשים בעיתונות היומית…
"עני ורש – ובעל צדקה". עניי הרוח נעשים במקום אחר בעלי צדקה מיוחדים. בתוככי מוחו אין ולו רעיון אחד, תמונה אחת, ציור אחד, נבכי לבבו חסרים כל רגש, והוא מתיימר 'להעניק' מיני 'דברים', ואין זה משנה אם לשרהל'ה או לרחל'ה או ל'חתן-היובל' הנוכחי…[1]
"כל דכפין" – מוציא לאור כיום 'עיתונות שבועית' וסתם גליונות ודפים. כותבים ומדפיסים עיתונים ללא מינימום של תוכן ושל מדע, ללא שמץ של ידיעה על הטוב, ללא שמץ דעה מה ראוי להיקרא טוב, ופשיטא שאין בהם אף לא ניצוץ אחד של אלוהים.
ואולם אלו, דווקא אלו הכלים הריקנים מצטלצלים כל-כך, ודווקא הם נהיו אצלנו 'בעלי הדעה' היחידים, 'מובילי הדעה', ה'אמנים', ה'משוררים', ה'מבקרים' – כותבי הטורים הקלילים וה'פיליטוניסיטים', דווקא הם נהיו אצלנו שופטי היחיד, ה'מבינים'.
דווקא הם, חסרי הכישרון, גסי הרוח באמת, עמי הארץ בחסד עליון, בעלי הלשון המלהגים והמכזבים, אלו שרק יודעים לקחת יצירות משל אחרים ולמוסרם כעבודה שלהם, אלו המלעיטים את ההמון היהודי בבילבולים פרי מוחם מדי יום ביומו – הם אלו שיש להם 'חזקה על ה'אמנות', על רדיקליזם ודמוקרטיזם, על השכלה ועל יראת שמים, על עולם של ספרות ועל כל מה שתרצו בעולם…
* * *
"מה נשתנה" – למה נשתנו היהודים מכל עמי העולם?
מדוע אצל כל העמים ישנם דמוקרטיים אמיתיים, אנשי-עם אמיתיים, כאלו הדואגים בעד העם כלו, ואילו אצלנו יש רק 'דמוקרטיים' על כרעי-האווז, מאכערים או 'פרוזיורים'? [2]
התירוץ הוא – "עבדים היינו", היינו עבדים וגם היום הננו עבדים. מתחילה משלו בנו פריצים ותקיפים, והיום מושלים בנו אנשים שהם פי-אלף גרועים מהפריצים הגרועים ביותר והאכזרים הגרועים ביותר…
"מי שיושב על הסוסה, הוא זה שמדבר". מתחילה ישבו על הסוסה העלובה ראשי הקהל למיניהם ובעלי המס, ואילו היום רוכבים עליה כל הגורנישט [=הכלום] האפשריים, שניכסו לעצמם את הכינוי הנחמד 'דמוקרטים'. אלו של פעם היו עונשים באמצעות 'עמוד הקלון', אך אלו של היום כלל אינם נותנים לחיות.
"עבדים היינו" – היינו עבדים וגם היום הננו עבדים. ההתרחשויות האימתניות שבצילן אנו חיים הפכו אותנו לפחדנים בודדים, לכאלו המרשים לעצמם לעתים תכופות להיות מובלים ומונהגים ע"י כאלו לא-יוצלחים ועלובים.
* * *
"רבותינו כבר הגיע זמן קריאת שמע של שחרית" – הלילה האפל מסתלק, מפציע ובא אור היום. עד מתי תהיו אתם, ההמון היהודי, שקועים ביגון? עת לקום!
ראו, רוח הבערות נעלמה. ידיעת האמת מתעוררת, ואיתה המוסר והידיעה המוחשית באלוהים ובאורו – הנשמה, אותה הבעיר בלב האדם. ואתם, בני אלוהי ישראל, עזבו לכם את אלוהי הנכר העתיק הניזון מגליונות ומעלונים עלובים שמטיפים להפקרות, לרוע, לשפלות, לעליבות, לשחיתות.
"כבר הגיע זמן קריאת שמע" – מזה זמן רב שכבר הגיעה השעה להבין את מהות הקריאה "שמע ישראל"; להרגיש את מה שהעניק לעם גבורה ואיפשר לעבור ולשאת את כל העינויים הקשים במשך אלפי שנים; לחוש בכל לב ובכל נפש, שיש אלוהים בעולם וזולתו אין מאומה, לא בשמים ולא בארץ; שיש ללכת רק לאורו, לחיות רק לרצונו ולשמוע רק לקולו – המדבר אל הלב הצלול של האדם, במעמקי נשמתו.
"ברוך שומר הבטחתו לישראל" – שבח וברכה לבורא ברוך הוא, המקיים את אשר הבטיח לעמו ישראל. וכה הבטיח לעמו, באמצעות חכמיו: "בעקבתא דמשיחא חוצפה יסגי", בהתקרב זמנו של המשיח תגדל החוצפה ותתרבה מאד, ובזמננו זה אכן מתקיים…
וכי מתי היתה עוד עת כזאת שהחוצפה כה תגדל ותתרבה עד שצעירים נבערים מדעת 'שלא קראו ולא שנו ולא שמשו תלמידי חכמים' יהיו 'מובילי הדעה הצרופה' כמו בשנים האחרונות?
והנבואה השניה על "עקבא דמשיחא" התקיימה אף היא, "פני הדור כפני הכלב". כי גם "פני הדור", אלו המבוגרים, בני הדור הקודם, אלו שכביכול כן למדו וכביכול כן ראו משהו בחייהם, הולכים גם הם בהרבה מקרים אחר אותם חצופים.
אך כשם שהתקיימו נבואות אלו של "עקבא דמשיחא", מקווים אנו שתתקיימנה בקרוב יתר נבואות הנחמה:
"והיתה ידי אל הנביאים החוזים שווא והקוסמים כזב" –
וכן:
"ונגש חורש בקוצר ודורך הענבים במושך הזרע והטיפו הערים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה –
ושבתי את שבות עמי ישראל".
—
* גם מאמר זה, כרבים אחרים, מסתיים במילים "המשך יבוא" אך בפועל לא הודפס כל המשך. ייתכן וההמשך לא נכתב, ייתכן ונכתב ולא הודפס משיקולי מערכת.
[1] חגיגות יובל לאמן או לאיש ציבור היו נפוצות בקהילות ומוסדות, והן התפרסמו חדשות לבקרים מעל דפי העיתונות. סביבות פסח של אותה שנה, בין היתר, הוכתר בלודג' כ"חתן היובל" דוד פרישמן, בוורשה הוכתר "אחד העם", ומעט קודם בברלין (עם תהודה בעיתונות הפולנית) ד"ר נתן בירנבוים ("מתתיהו אחר"). ככל הנראה, הרב צייטלין לא כיוון את ביקורתו כלפי אירועים אלו ספציפית, שנגעו לאישים הקרובים אליו ברוחם.
[2] ייתכן, מרוסית: רופאי אליל
© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"
מקורות יודעי דבר 
מרתק .
הכרתי כמובן את המעבר בין העיתונים אבל לא את ההשמצות ואת סקנדל צייטלין .
ויש לי שתי שאלות
1. היכן פורסם המאמר ?
2. האם המאמר פורסם בעברית? כי אני לא מכיר עוד מאמר עם כותרת ביידיש ותוכן עברי (כמובן איני מכיר אינה ראייה )
אהבתיאהבתי
נכון, שכחתי לציין.
הוא פורסם ב"דער מאמענט", ביידיש.
אהבתיאהבתי