יהודי בלילה

תקציר מתוך טקס הענקת פרס עמינֹח לשנת תשע"ז לרב אלחנן ניר, בית ציוני אמריקה, תל אביב

 

מכובדיי.

התאספנו כאן היום לכבודו של הרב אלחנן, לכבודה של היצירה, לכבודם של מרים ונחמיה עמינֹח ולכבודו של הפועל המזרחי.

הפרס ניתן לרב אלחנן – אני מצטט מן החוברת – "על הגותו ושיריו הייחודיים שבהם תרומה חשובה לצעירים המתמודדים בין עולם הציונות הדתית לבין העולם החברתי, האידיאולוגי והמדעי הסובב אותם".

בזמן הקצר העומד לרשותי לא יהיה ניתן לתת סקירה של ממש על איכותה וטיבה של תרומה זו, אך אנסה במעט מן המעט, ויהא זה מקצת שבחו בפניו.

עם כל עצמאות יצירתו של הרב אלחנן, ניכרת בה היניקה מתורת רבו, הרב שג"ר. מה יש בה בתורת הרב שג"ר? מה התחדש בה לציונות הדתית? נהוג לומר – מילה שהילה וחרדת קודש אופפת אותה – פוסטמודרניזם. דתיות ופוסטמודרניזם. אני מוכרח לספר כאן בחיוך. למדתי משך עשור בישיבת "הר המור". בצאתי מן הישיבה, חשוב היה לי לברר עניין זה שעוסק בו העולם, "פוסטמודרניזם". קראתי ודרשתי ועיינתי. אחרי כמה שנים הגעתי למסקנה: מדובר בהגות בעלת שפה פנימית המושכת צעירים בעלי כישרון, עוסקת במבנים ותהליכים שאיש מלבדה לא יכול לזהות, וכמעט חסרת השפעה על הציבור הרחב. אמרתי לעצמי – את זה כבר היה לי בישיבה…

אם ננכה ממשנת הרב שג"ר את ההתמודדות עם הפוסטמודרניזם, עדיין יוותרו בידינו שני חידושים חשובים, שנוכל לראות את מפעלו של הרב אלחנן כהמשך ישיר ואף פיתוח שלהם. האחד, הנכחה של הגלות, אפשר לומר של החרדיות. האחר, הנכחה של הכאב והסבל.

חרדיות כיצד? אצל הרב שג"ר מדובר היה במין רפלקס. בסוף, ללא כל סיבה, ללא מערכת אידאולוגית תומכת – יהודי לומד תורה ומקיים מצוות. למה? ככה. לא חלוצי ולא גאולי ולא ישראלי. סתם יהודי וסתם תורה ומצוות. אין לו אלא ד' אמות, לפני הכל ואחרי הכל. לעִתים היה בזה משום מעצור פנימי לסברות מחודשות, לצעד קדימה; מקום בו בקשת המשמעות עומדת. בפרפרזה על שירו של מאיר אריאל, בסוף כל משפט של הרב שג"ר יושב חרדי עם גמרא.

הגוון החרדי של הרב אלחנן, להבדיל, הוא מאוד קליל. התורה והמצוות, הקוידש-בורך-הוא, זה כמעט פשיטא, עכשיו השאלה רק איך עושים את החיים למעניינים. אצל בחור ציוני-דתי, "פועל-מזרחי" כזה, זה אבסורד. הרי המערכת צריכה להיות קוהרנטית, רציפה, כוללת. אם משהו נסדק, מתחיל החיפוש אני-כן-דתי-לא-דתי-כן-דתי. כאן יש איזה פשיטא. נאמר – מה שאצל הרב שג"ר היה תקרה, אצל הרב אלחנן הוא רצפה. נו, עכשיו תביא איזה חידוש.

אפשר כאן ללכת בעקבות הרב אלחנן צעד נוסף ולראות שמרגע שמקבלים את החרדיות, את הגלותיות, את היידיש – מיניה וביה, כבר שום דבר לא יכול להיות חידוש. זו שפה של בטלנים, שפה של ביטול, שפה של שטיסל, שפה עסיסית, אירונית-דקה, שנהנית להוציא את העוקץ מדברים ולומר בהינף יד – נו, זה לא חשוב. והתנועה הזו, שלא מתפעלת במקום שכולם עומדים אחוזי התפעלות, מסוגלת לחשוף הבחנות חדשות, לגלות הבנה מעמיקה יותר, ורגישות.

כאב כיצד? בידוע שהמלחמה ההיא, מלחמת יום כיפור, לא הרפתה ממשנתו של הרב שג"ר. הכאב לא איפשר לו להחליק תשובות, לעגל פינות, לסגור מבנים תיאולוגיים מושלמים. הכאב דרש להיות נוכח, למצות כל מהלך באמונה עד תומו – לבלי אפשר לו להתחמק, להיות אופטימי מדי, לדלג מעל הממשי. והוא איפשר גם את הרמת הידיים. נאמר, הקודש התגלה אצל הרב שג"ר כמה שמאפשר לאדם את השבירה. בבחינת, "הכותל הזה ראה הרבה חומות נופלות, אך הכותל לא ראה עוד צנחנים בוכים".

בא הרב אלחנן והמשיך את הכאב לשלל כאבים עכשוויים, כאבי יתמות וכאבי רווקות, כאבי פיגועים וכאבי יצר, כאבי טירוף (הפואמה "איתנים" שטרם קיבלה את מקומה הראוי), כאבי מוות בטרם עת וכאבי מוות בבוא העת. יהודי יש בו כאב, והוא צריך לבטא אותו, לכתוב אותו, לשיר אותו, להנכיח אותו – מבלי לומר: אין זה יאה למבוגר, אין זה יאה לגאולה.

כך גם כותב הרב אלחנן בספרו החדש, "יהודי בלילה", באחד הפרקים היפים ביותר, "צדיק ממקומות מטונפים" (עמ' 53):

בנוהג שבעולם האדם צובר תסכולים וכאבים רבים משך חייו.
אל מול ייסורים הנדמים כגזירה מלמעלה ולא כגזירת אדם הוא פונה אל האלוהי,
מבטן שאול חייו הוא משווע ומתחנן בעד נפשו, אך נדמה לו כי הוא אינו זוכה לכל מענה.
אביו ואמו עזבוהו והוא חש שה' לא אספו אל חיקו
אלא הותירו בודד ומדמם ורועד אל מול צינת העולם.
והוא הולך ואוגר טינה, צובר ומתבצר בתסכולו ומסרב למחול.
ההכרה שגופי מלוקט ממקומות מטונפים מאפשרת לפרז את הטינה מנשקה,
לשחרר את נצרת התרעומת ולקבל גם את הקב"ה.
היא מתירה "ללכת מפויס/ בלי פחד/ בלי ששמורה בלב טינה על אלוהים" (זלדה),
ולקבל אותו כפי שהוא חפץ להתגלות,
כפי שהוא מנהיג את עולמו ומשחק עם בריותיו.
לא להטיח בו ללא הרף את טענותינו הרבות,
אלא להתאנח על כבודו המושפל ולהתמלא כלפיו ברחמים.

שני יסודות אלו, הכאב והחרדיות, כשהם מוטחים בזה בזה ונבללים זה בזה ונרקחים זה בזה, ביד אמן רגישה ומלאת כישרון, מעניקים לנו בסופו של דבר את מיטב היצירה החדשה, את אבות-הדיבֵר החדשות של "ציונות" ו"דתית", ואת אותה "תרומה" ייחודית ל"צעירים המתמודדים".

 

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “יהודי בלילה

  1. indreamz הגיב:

    מקסים. תודה. אני בשלהי הקריאה של "יהודי בלילה" שתהפוך גם לכתיבה, וזה ספר נהדר. מתנה מושלמת לחגים כפי שנהוג לומר.

    הייתי מוסיף לשתי הבחנות שהבחנתה עוד שתיים, שאולי מקבילות קצת לחרדיות והכאב – היצירתיות וההתפייסות. היצירתיות מבצבצת מכל פינה בדבריו ונמצאים בהם גם קריאה ליצירתיות ופתיחות למרחבים חדשים. תכונה זו בהחלט ממשיכה את הרב שג"ר. אך הנקודה השנייה היא ההתפייסות, עם עצמך, עם הסביבה, שלא סותרת את הכאב, אלא בהחלט מכירה בו ואולי דווקא מתוכו היא יוצאת. הרב שג"ר דיבר על כך, נראה לי שבעיקר ניתן למצוא זאת בפירוש לליקוטי מוהר"ן, ובכל זאת, הוא תמיד נשאר עם הכאב. נדמה לי שהרב אלחנן הרבה יותר מנכיח את הפיוס עם החיים, ואולי זה קשור לקלילות החרדית המביטה על הכל בחיוך.

    אהבתי

    • Oz Bluman הגיב:

      חן חן.
      הרעיון של ההתפייסות מדויק. היצירתיות והקריאה ליצירתיות מקורן (גם אצל הרב שג"ר) ברב קוק – גם אם נשכחו או נזנחו ברבות השנים.
      תודה.

      אהבתי

מחשבה משלך

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s