מעלות ומורדות בתנועתנו הלאומית

מאמר זה פורסם במספר המשכים בשבועון הציוני "בדרך", בסיוון-תמוז תרצ"ה (1935), לקראת הקונגרס הציוני הי"ט. אריכות דבריו של הרב צייטלין מציגה בפני הקורא כמה מעמדותיו הפוליטיות היסודיות: משמעות היותו לאומי-בלתי-מפלגתי, אי הנכונות של חלק מהפעילים הציונים להתבונן בתנועתם נכחה, שורשיה השונים של התנועה הציונית, הציונות המשיחית (עמדתו בעניין זה מפתיעה, שכן היא כורכת את הציונות עם התקדמות התרבות הכללית, ואת מבשרי המשיחיות כגון הרב קאלישר והרב גוטמכר מגריידיץ עם א. ד. גורדון ו"אחד העם"), תביעותיו מה"מזרחי" ועוד.

לחובבי הזיקות שבין הרב צייטלין והראי"ה קוק מסתתרת כאן פנינה: דיון בשאלה עד כמה יש לייחס את הראי"ה קוק ל"מזרחי" – דיון ששב ועלה בשנים האחרונות בבמות שונות. כך הוא כותב:

"…מסופק אני מאוד אם יש להגדירו בתור "מזרחי", ואם ה"מזרחי" הולך תמיד בדרכיו. להלכה בוודאי ש"המזרחי" מתיימר בכבודו של הרב קוק וחושבו לרבו ומורו, אבל בחיי יום יום הלא יש סוף כל סוף לכל עסקן פוליטי ב"מזרחי" השפעה יותר גדולה על כל מהלך העניינים אשר ב"מזרחי" מאשר להרב קוק.

ואף גם זאת: הרב קוק הוא סוף כל סוף כלל-ישראלי והוא קרוב אל ה"אגודה", ועוד יותר אל יראים וחרדים סתם ממה שהוא קרוב ל"מזרחי". לדידי – לא הוה מומא. אדרבא, מעלה גדולה הוא. לדידי, לרב שאיננו חפץ ואינו יכול לצמצם עצמו בד' אמות של מפלגה ותהי מה שתהיה. אבל לבעלי-מפלגה – הגיון אחר לגמרי. אין להם קירוב-דעת גמור ומוחלט לאיש בלתי-מפלגתי, ולו יהיה גדול שבגדולים. אין הם מאמינים בו באמונת אומן. אין בטחונם בו חזק למדי. היום הוא נואם וכותב כפי חפצו של ה"מזרחי". אבל מי יודע מה שינאם ויכתוב מחר, כשיראה שה"מזרחי" סר לפי דעתו, באיזה עניין מדרך התורה או מן הציונות הטהורה?…"

על היווצרות הדימוי המפלגתי של הראי"ה קוק כתב חברי הרב איתם הנקין הי"ד, במאמר שהופיע לאחרונה ב"אסיף", ודבריו של הרב צייטלין עולים עם דבריו בקנה אחד.

 

א.

הירחים שלפני כל קונגרס ציוני הם כערבי ימים טובים להכנה ולחגיגה, וכערב ראש השנה וערב יום הכיפורים – לחשבון הנפש. אינני אוהב ביותר את ההשוואות בין הקודש והחול, והביטוי "נעילה", למשל, לסגירת הקונגרס איננו נעים ביותר לאוזני. אבל יש אשר השוואה כזו מבלטת ביותר מצב-נפש מיוחד, ואנו כמו מוכרחים להשתמש בה בבואנו לתת ציור נכון ושלם למצב-הנפש ההוא. כי על כן הרשיתי לעצמי את ההשוואה בין ערב ראש השנה וערב יום הכיפורים ובין ערב הקונגרס, אעפ"י שה"ערבים" הראשונים קודש הם וה"ערב" האחרון חול. ואם תמצי לומר, שגם ה"ערב" האחרון קודש הוא לרואים בקונגרסים הציוניים חזון כל היקר והקדוש לעם – הנה בכל זאת יש הבדל גדול ביניהם. כי אם ערב הקונגרס בבחינת קודש לציוניים נלהבים הנה ה"ערבים" הראשונים, ערב ראש השנה וערב יום הכיפורים – בבחינת קודש קודשים לכולנו.

כל ציוני וציוני מאיזו מפלגה וסיעה שתהיה מתעורר בהכרח לפני כל קונגרס ציוני לחשוב את כל הנעשה עד עתה בעולם הציוני, מה היא הישועה אשר הביאה הציונות לעם עד עתה, מה הוא המעשה הצפוי לציונים בעתיד הקרוב והרחוק, מה הוא מצב התנועה עתה: העלתה הציונות בכללה אם ירדה, ואם ירדה – מה הן הסיבות אשר גרמו לירידה זו?

רבות מחשבות בלב כל ציוני לפני כל קונגרס ציוני, ורבות מחשבות אז גם בלב כל יהודי לאומי, אף שאינו נחשב כלל על המפלגה הציונית. כל זמן שאין עוד קונגרס כלל יהודי, הנה הקונגרס הציוני משמש לחלק גדול בישראל במובנים ידועים קונגרס כללי יהודי. ולפיכך גם מי שאיננו ציוני מפלגתי, אם הוא יהודי לאומי – חושב את חשבונו של ישראל, וביחד עם זה גם את חשבון עולמו הוא לפני כל קונגרס וקונגרס.

ואם נעמיק יותר בדבר נראה, שהיהודי הלאומי הבלתי מפלגתי מרבה בחקירה ודרישה וממילא גם בחשבון הנפש לפני כל קונגרס ציוני, מן הציוני הרשמי, לפי שזה האחרון יש לו כבר מן המוכן תשובות לכל שאלה ושאלה – תשובות שלימדוהו ראשי המפלגה או הסיעה שהוא נמנה עליה. אין הוא מוכרח כל כך לחשוב מחשבות חדשות, לחטט, לנקר, לבקר, לספור ולמנות ולירא ולפחד תמיד שמא טעה, מאחר שכבר חשבו אחרים בשבילו ועליו למלא רק את אשר נגזר עליו ממרומים.

שונה ממנו היהודי הלאומי שאיננו ציוני רשמי, היהודי שעליו לבקש ולמצוא בעצמו תשובות על כל השאלות המענות אותו ואינן נותנות דומי לו. עליו להתחיל תמיד מחדש ולסלול מסילות מחדש.

%d7%92%d7%9c%d7%95%d7%99%d7%94-%d7%a1%d7%91%d7%99%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%aa%d7%a8%d7%a1%d7%97-%d7%99%d7%95%d7%aa%d7%a8-%d7%a0%d7%a8%d7%90%d7%94-%d7%9c%d7%94%d7%a2%d7%9c%d7%90%d7%94-%d7%9c%d7%91%d7%9c

גלויה מעוטרת ועליה הרב צייטלין ומקצת תולדותיו (שנת הלידה שגויה), כנראה סביבות תרס"ח (1908). "מכל מה שכותב נושב רגש חם ואהבת האמת".

כותב הטורים האלה הוא יהודי לאומי שאינו נמנה על שום מפלגה וסיעה ציונית. וביחד עם זה מעסיקות אותו כל השאלות המתעוררות בכל קונגרס ציוני, והוא מוכרח בבואו לחשוב חשבון העם וחשבון נפשו הוא לפני הקונגרס הציוני הבא, לבקש ולמצוא את דרכו הוא, את פתרונו שלו המיוחד לו, ולהתוות ביחד עם זה לפני רבים הקרובים אליו ברוח את דרכי הפתרון ההוא.

ובבקשי את דרכי אני ובבואי הפעם בשורת מאמרים על רבות מן השאלות העומדות על הפרק לפני הקונגרס הציוני הבא, אני מקווה להועיל לא רק ליהודים לאומיים בלתי מפלגתיים כמוני, כי אם גם לציונים רשמיים אשר אוזנם ערה להקשיב ולשמוע גם את אשר יהגה איש שאיננו שייך למפלגתם, ומוכשרים הם, במידה מרובה או מועטה, לביקורת עצמם ולביקורת מעשי העומדים בראשם. מוציא אני מכלל זה את אלה הציונים החושבים: הכל טוב ויפה. הכל – כהוגן. הכל – פורח. עולים אנו ועולים בלי הפסק. צומחים אנו ומשגשגים. התנועה מתגברת מיום ליום. הציונות כבשה את כל הלבבות ואת כל העמדות הציבוריות בישראל. עם ישראל חי ומתקיים על ידינו אנו. אומנם יש לנו שונאים רבים, בין מבפנים, בין מבחוץ, אבל למי אין כמו אלה? בכוחנו ובעוצם ידינו נכוף את כל העם היהודי לעשות רצוננו, ומכל שכן שיכול נוכל לכל המפריעים והמבקרים והטוענים – מבפנים.

עם כל אלה "השאננים והבוטחים" אין לי שום עסק. מי שעוצם את עיניו בחוזקה לבלי לראות את המציאות כמו שהיא, מי שרואה הכל לא בעיניו הוא כי אם כפי שמצווים לו לראות, מי שאיננו מוכשר להביט אל תוכם של הדברים והוא רואה רק מספרים וכיבושים מדומים בכל אשר יפנה, ומי שהוא ביחד עם זה גם שמאלי וטוב לו ניצחון אחד של מפלגה ציונית-סוציאלית זו או אחרת מכל תחיית הלאום – איך יוכל לחדור לרוחו של איש כמוני הרואה לפניו מיליוני יהודים הולכים וכלים, הולכים ונמוגים, והיהדות כולה הולכת ומתנוונת מתוקף המגפה האנטישמית מבחוץ וההריסה שאינה פוסקת – מבפנים?

אם מראים לציוני כזה על מיליוני היהודים העומדים על פי התהום, ישיבך: מן הגלות התייאשנו זה כבר. לא לחינם הננו משוללי הגלות. ואם רע המצב מאד, ואם מצב רע זה ימשך וימשך, ואם גם ירע לנו שבעתיים – מה בכך? מה שנהרס שם, בגולה, נבנה אנחנו בארץ.

ואם נראה לו על הבניין שאיננו כלל לפי ערך ההריסה, ואם גם יתקיים בניין זה בידינו, האלפים, ונהרסים מאות אלפים, ישיבך : כזה וכזה תאכל חרב… בשעה שבוקעים עצים עפים קיסמים… אין דבר, עומדים אנו בתוך מערכת המלחמה. הנצחון – על צדנו. ואם גם ניפול במלחמה – אנחנו עשינו את שלנו, נלחמנו, נאבקנו, עלינו, התאמצנו. יפלו מצדנו אלפים ורבבות מימיננו. נרד גם אנחנו לתהום תהומה חיים, ובלבד שנהיה בין הלוחמים…

ואם נראה לו על הבקעים שבבנין עצמו, אם נוכיח לו בעליל שבחיים החדשים המתהווים ומתרקמים בארץ ישראל עוד הפרוץ בהם מרובה על העומד; אם נראה לו את נגע הספקולציה האוכלת ומכלה את כל אשר נבנה בארץ ישראל בעמל גדול כל כך ובאידיאליות מרוממה כל כך; אם נראה לו שהחיים בתל אביב הם סוף כל סוף אותם החיים עצמם שבגולה, מאחר שהולכים הם ונבנים על אותו היסוד הרעוע שנבנו עליו ה"נלבקות" וה"גנשות" וה"דז'יקות"[1] (כמו שהורה על זה ויצמן בנאום האחרון אשר נאם בארץ ישראל); אם נראה לו על התמעטותו ופחיתותו של הרגש הלאומי בקרב המחנה ההולך לכבוש את הארץ (למשל – שטף הסחורות הבא לארץ ישראל מארצו של היטלר, וכדומה); אם נראה לו על המון הפועלים העוזב את החקלאות ועולה לעיר, ועל העבודה בארץ ישראל הנכבשת מתוך זה על ידי הערבים; אם נראה לו על עוד פגעים רבים כאלה – על הכל ישיב לך: טוב ויפה הדבר, כך צריך להיות. אי אפשר באופן אחר. ואם איזה דבר צריך תיקון – יתוקן בעגלא ובזמן קריב.

לאנשים כאלה והדומים להם אינני בא בדבריי הבאים. יהי להם אשר להם. ישמחו להם ויעלצו להם וירקדו קדוש קדוש לכל אשר יאמרו להם מפקדי מדינותיהם. עליהם ועל כיוצא בהם אמר המשורר: "ובתרועת גיל על שפתיים אלי קבר נדדה".[2] ואולם אנוכי אל אנשים חיים אשים דברתי, אל הרואים נכוחה בחיים ואינם חפצים להונות ולרמות את עצמם בשום אופן ואופן. אל יהודים לאומיים שאינם משועבדים לשום סיסמא מפלגתית מיוחדת, ואל אלה מן הציונים שבאו לידי הכרתם הציונית לא מתוך "מודה" ולא מתוך הסתחפות וחיקוי למעשי אחרים – כי אם מתוך מחשבה ברורה וצלולה, ונכונים הם, אפוא, גם כיום לחזור ולחשוב. לבקר ולדרוש ולשמוע גם את "הצד האחר", לא רק בנוגע לשאלות לאומיות ברורות כי אם בנוגע לשאלות ציוניות.

ואולם ידעו-נא הקוראים מראש, כי לא אביא פה חשבון הפרטים, כי אם חשבון הכללים. כלומר לא אדקדק פה אם טוב ויפה עשה הקונגרס הציוני בפראג או קונגרס ציוני אחר בתהליכי החלטה זו או אחרת ואם טוב ויפה עשה בבואו לידי מסקנות אלו או אחרות. כי אם אברר טעויות כלליות בתנועתנו הלאומית, שגיאות יסודיות בנוגע לעיקרים שונים בתנועתנו הלאומית בכלל ובתנועה הציונית בפרט, ואם יבוא הקורא ויציא בעצמו מסקנה זו או אחרת בנוגע להחלטות שונות שנתקבלו בקונגרסים הציונים האחרונים – זהו כבר עניין שלו. אני איני בא בכאן לידי הלכות פסוקות. אני בא רק להניע מעט את המוחות שנרדמו ולעורר את הלבבות.

ראה ראיתי זה כבר שתנועתנו הלאומית נטתה מהדרך אשר התוותה ההיסטוריה לפניה. ניסיתי כמה פעמים להעיר על זה באופנים שונים. דברי לא נשמעו. שומעים כיום רק את דברי מי שבא ופטיש של מפלגה בידו. המפלגות כבשו להן כיום לא רק את כל המעשים, כי אם גם את כל המחשבות. לא רק הסטאלינים למיניהם גוזרים עתה על המחשבות לאמור: כך וכך עליך לחשוב וחלילה לחשוב אחרת, כי אם גם מנהיגי המפלגות בישראל ובעמים. ואולם היחיד איננו יכול להפטר בטענה זו, כי אין שומע לאיש בלתי מפלגתי. עליו לעשות את שלו- ויהיה מה!

אם לא שמעו עד עתה – אפשר שישמעו עתה. אם לא ישמעו גם היום – אפשר שישמעו מחר ומחרתיים. ואם גם אז אל ישמעו – אנוכי מילאתי את חובתי לפי מידת יכולתי.

 

ב.

תנועתנו הלאומית בחיי יום יום שלנו עתה היא בת הפוגרומים. הפוגרומים ברוסיה בשנות השמונים של שנת המאה שעברה חוללוה, הפוגרומים של תחילת שנות המאה הנוכחית גדלוה, טפחוה, חזקוה, וההרס הגדול בגרמניה בשנים האחרונות עצמה [=העצימה], קבע אותה וטבע עליה את חותמה האחרון.

ואולם ישנה גם התחלה אחרת לגמרי לתנועתנו הלאומית: השאיפה לתחייה, השאיפה לשחרור וגאולה, השאיפה לצאת למרחב מעקת הגלות, השאיפה לנתק את כבלי העבדות, ליישר את הגב הכפוף, ללכת קוממיות, להיות ככל העמים.

וישנה התחלה שלישית לתנועתנו הלאומית, התחלה שהיא עמוקה הרבה גם מתשובה על פוגרומים וגם משאיפה לתחייה ולחירות – הלא היא השאיפה המשיחית, השאיפה התורתית, השאיפה לתיקון עולם במלכות הצדק הנבואי, השאיפה לגאולת ישראל לא במובן של גאולת עם, כי אם במובן של גאולת האנושיות כולה על ידי שיבת עם הקודש לארץ הקדושה.

אי אפשר להגביל ולהגדיר בדיוק את עמדתם של שלשת המקורים האמורים בתנועתנו הלאומית. התחומין יונקים זה מזה. בכל דברינו ומעשינו הלאומיים אנו מערבים לפעמים לא רחוקות את שלשת המומנטים גם יחד. מדברים אנו גם בשם צרת ישראל שאינה פוסקת ורדיפות אחר רדיפות בארצות אויבנו, מדברים אנו גם בשם השחרור הלאומי בכלל, ומדברים אנו גם בשם המשיחיות איש איש לפי דרכו. אבל בבואנו לא להטות ולמשוך לבבות ואף גם לא לעורר את עצמנו ולדבר ניחומים על ליבנו, כי אם לברר וללבן, לבקר וצרף, עלינו להגיע אל השורשים הראשונים ולהבדיל ביניהם.

בבואנו אל המקורים הראשונים של תנועתנו הלאומית ראה נראה, כי אין המקור המשיחי של תנועתנו תלוי כלל בהגנה מפני פוגרומים ושאר מיני פורענויות, צרות ותוכחות, ואף לא בשחרור ויציאה לחירות של עם משועבד לאחרים, כי אם בשאיפה "לכלות פשע ולהתם חטאת ולהביא צדק עולמים".

%d7%92%d7%9c%d7%95%d7%99%d7%94-%d7%a2%d7%9d-%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%a6%d7%99%d7%99%d7%98%d7%9c%d7%99%d7%9f-%d7%97%d7%9c%d7%a7-%d7%9e%d7%a1%d7%93%d7%a8%d7%94-%d7%90%d7%97%d7%a8

גלויה נוספת, ככל הנראה מסדרה אחרת

אם תנועתנו הלאומית בתור תריס בפני הפורענויות ובתור שחרורו של עם-עבד היא – אם בדעת ואם שלא בדעת – חיקוי לתנועות הלאומיות באירופה משנות הארבעים של שנות המאה שעברה עד עתה, הנה תנועתנו הלאומית בתור תנועה משיחית-עולמית איננה מחקה שום תנועה בלתי ישראלית, אלא יורשת היא את כל התנועות המשיחיות בישראל מראשית צמיחתן בסוף הבית השני עד התנועה החסידותית משיחית מייסודו של הבעש"ט.

ראשי המדברים בתנועתנו הלאומית, הבאה בתור הגנה נגד הרדיפות, היו – לילינבלום וד"ר פינסקר. ראשי המדברים בתנועתנו הלאומית בעד שחרורו של עם היו – ד"ר הרצל, מקס נורדוי, ישראל זאנגוויל.

ראשי המדברים בתנועתנו הלאומית בעד תנועה משיחית בקודש טהור – ר' צבי הירש קלישר, ר' אליהו מגריידיץ, ר' יחיאל מיכל פינס וזאב יעבץ; בקודש ובחול גם יחד, או יותר נכון קודש של חול וחול של קודש – אחד העם; בחול גמור עם מעט ניצוצי קדושה מוסתרים – משה הס (חובבי ציון ראשונים). ד"ר נחמן סירקין, א. ד. גורדון (ציונים סוציאליים).

אנו, הרגילים כל כך לבטא לאומיות ואנטישמיות או ציונות ואנטישמיות בנשימה אחת; אנו החפצים לראות בציונות ובכל תנועה לאומית רק הצלה; אנו הרגילים לחשוב שאלמלא האנטישמיות לא היתה כל ציונות במציאות ולכל הפחות היתה מציאותה רפה ולקויה – אנו שוכחים תמיד, שראשוני הלאומיים שבנו (כרבי נחמן קרוכמל ורבי שמואל דוד לוצאטו) וראשוני הציונים שבנו (כרבי הירש קלישר) – באו להשקפותיהם דוקא מתוך אמונה בהתקדמותם של בני אדם, בעליה שאינה פוסקת, בהטבת המצב של בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם, בהטבת היחס של העמים לישראל, "בזכות אזרח אשר יפרח", בהשכלה הכללית של עמי אירופה, בהשתתפותם של בני ישראל בחיים המדיניים והכלכליים של הממלכות הנאורות ובהנהלתם של המדינות ההן.

משה הס חשב שדווקא התקדמותם של העמים במובן הסוציאלי תביא את בני ישראל לתחייה לאומית בארץ ישראל. רבי הירש קלישר כתב ב"דרישת ציון" שעד עתה אי אפשר היה לחלום ולחשוב על דבר שיבת ישראל לארצו לפי מנהגו של עולם, מתוך שלא היה לישראל שום השפעה על חיי המדינות, ועתה – לפי דבריו של קלישר – כשזכינו לשיוויון זכויות בארצות נאורות ולעשירים בעלי השפעה, למלומדים גדולים מבני ישראל ולשרים אשר יד ושם להם בחצרות מלכים, עתה הגיעה השעה של אתחלתא דגאולה התלויה כולה במעשינו הטובים, ובעיקר בזכות הגדולה של "מצוות יישוב הארץ הקדושה".

אם המקור המדינתי והחברתי הוא הייאוש מהאמנסיפציה והתקווה לאוטו-אמנסיפציה, כפי שתיאר אותה הד"ר פינסקר בספרו – הנה המקור הדתי-משיחי שלנו נסמך מִלבַר דווקא ע"י האמנסיפציה, על האמונה בהשתלמותו של האדם, בהליכתו קדימה ובשאיפתו לאמת ולצדק. מתוך אותה השאיפה לאמת ולצדק – חשבו אחדים מגדולי החושבים בנו – יבואו העמים לידי הכרה שצריך לתקן את המעוות הגדול אשר עיוותו עמים רבים ברודפם ובענותם את עם הצדק, עם ישראל, ושלא יכופר להם, לעמים, החטא הגדול אשר חטאו [אלא] רק בבנותם את חורבות ירושלים ובהשיבם את עם ישראל לארצו ולנחלתו ולגדולתו ולתפארתו בימי קדם.

ואולם לא זהו ההבדל היחידי שבין התנועה הלאומית המשיחית לבין התנועה הלאומית, שאנו כולנו מדברים בשמה בשנים האחרונות. ישנם הבדלים גדולים ועמוקים בין שתי התנועות האמורות, או בתנועה האחת לפי צורתה החיצונית ובשנית לפי עיקר התוכן. על אלה ההבדלים העמוקים ידובר בפרקים הבאים. פה חפץ אני רק לגלות לבלתי יודעים ולהזכיר ליודעים שישנם הבדלים אלה שצריך להכירם ולדעתם ושצריך להוציא את המסקנות הנחוצות מדעת זו והכרה זו.

יודעים הם כל הציונים שישנה ציונות מדינית וישנה ציונות רוחנית, ישנה ציונות פוליטית-רדיקלית וישנה ציונות מעשית; ישנה שיטה של "עת לבנות" ושיטה של "על המשמר"; ישנם ציונים כלליים וישנם מזרחיים, וישנם רוויזיוניסטים; ישנם ציונים כלליים וישנם ציונים סוציאליים ("הפועל הצעיר", "פועלי ציון" ימניים ושמאליים וכדומה); אבל מעטים הם עתה הציונים היודעים שכל אלה ההבדלים הם רק לפי הצורה החיצונית, לפני השימוש החברתי-מפלגתי, אבל לא לפי ההתחלה והמקור והשורש; ושצריך להכיר ולדעת דווקא את אלה האחרונים בכדי להישמר ולהיזהר ממכשולים רבים ושונים ובטעויות רבות שאנו הולכים ונאחזים ונסבבים בהן על ידי מה שאיננו מכירים את ההתחלות הראשונות.

מתוך זה שאיננו יודעים אותן ההתחלות הראשונות איננו יודעים את עצמנו. ומתוך זה, שאיננו יודעים את עצמנו, איננו יודעים במה לבחור, מה לרחק ומה לקרב ועושים אנו מעשים רבים, הסותרים אלה את אלה, מבלי להרגיש בעצמנו את הסתירה שבי ושאיפתנו היותר פנימית ובין המעשים שאנו עושים, ואת אי ההתאמה ואי העקביות שבתוך אותם המעשים עצמם.

חפצנו להביא ישועה לעם ולא הבאנו. חפצנו לאחד את העם כולו, ולא רק שלא איחדנו אותו, אלא גם פרצנו בו פרצים חדשים ורבים. חפצנו לאחד, לכל הפחות, את התנועה הלאומית כולה, וגם בה רבו הפירודים והניגודים כל כך, עד שכמעט אין מוצא ואין מפלט מהם. חפצנו להביא את העם אל המנוחה ואל הנחלה והבאנו לאותה המנוחה והנחלה רק עשירים אחדים, שעד ימי ה"פרוספיריטי" בארץ ישראל לא רק שלא השתתפו בתנועתנו הלאומית אלא שגם שנאוה, מאסוה, ביזוה ורדפוה בכל מיני רדיפות. הבאנו לארץ ישראל גם "גווארדיות" שונות של מפלגות שונות, הרבות ונלחמות אלה עם אלה בפוזיציות אשר כבשו – ועם ישראל כולו, כלומר: מיליוני היהודים שהם הם עיקר המנין ועיקר הבנין של ישראל, הולכים ונמוגים בארצות-גלות, ואין עוזר ואין סומך ואין תומך.

חפצנו להרים את המצב הרוחני של העם, ולא רק [שלא] הרימונו אותו, כי אם הורדנו אותו והשקענו את העם בביצה של מלחמת הכל נגד הכל וקנאה-שנאה עד לבלי הכיל.

חפצנו לתפוש הכל ולא תפשנו מאומה. חפצנו לצאת ידי כל הדעות ולא יצאנו אף ידי דעה אחת.

חפצים אנו להיות תלמידי משה והנביאים, תנאים ואמוראים, גאונים, חוקרים, מקובלים וחסידים וכו' וכו' – ועם זה גם תלמידיהם של כל מיני פוליטיקאים "בעלי כיבוש" ובעלי אגרף באירופה, וביחד עם זה הננו חפצים להיות גם תלמידי לנין וסטאלין וכו' וכו' – והיא לא תצלח.

 

ג.

מכל האמור במאמריי הראשונים יוצא, שיש לנו בתנועתינו הלאומיות שלש מגמות שורשיות עיקריות: א) מגמה להצלה, ב) מגמה לחירות לאומית-מדינית, ג) מגמה לקרב ימי המשיח.

המגמה השלישית בתנועתינו הלאומית היא היותר קרובה לי, ולפיכך אתחיל בה.

אם שתי המגמות הראשונות ברורות היו למחוללי התנועה הלאומית שלנו כל צרכן, הנה המגמה השלישית, המגמה המשיחית, נראית כמדומה לי, גם לגדולי הרוח שבנו, רק מבעד הערפל.

גדולי הרבנים שהיו בין חובבי ציון הראשונים דברו רק על גודל המצווה של יישוב ארץ-הקודש, ובמחשבה מכוונת השתמטו מלדבר על יישוב-הארץ בתור הקדמה לביאת המשיח, או גם הודיעו בפירוש שדבר אין ליישוב ארץ-הקודש ולקירוב הקץ, אלא שיישוב ארץ-הקודש היא מצווה ככל המצוות שבתורה וצריך לעסוק בה, ואחדים מגדולי הרבנים ההם נתנו טעם לשבח: יש ביישוב הארץ משום קיום מצוות עשה מפורשת לפי דעת הרמב"ן ויש בישוב ההוא גם משום קיום מצות צדק לעניים, שהרי הרבה עניים מרוסיה ורומניה ימצאו לחמם בשדות ארץ יהודה והגליל.

רק הראשונים לציון – הגאון הצדיק רבי הירש קאלישר והגאון הצדיק רבי אליהו מגריידיץ הביעו מפורש שרואים הם בישוב ארץ-הקודש אתחלתא דגאולה ממש, אבל יתר הרבנים הגאונים או שלא האמינו בעצמם שעניין ארץ-הקודש הוא עניין משיחי או שהתאמצו להסתיר את המגמה המשיחית שבישוב ארץ-הקודש עד כמה שיכלו, משום חשש "דחיקת הקץ". ובאופן היותר טוב דברו בעניין הגאולה כמגלים טפח ומכסים טפחיים או דברו דברים הנשמעים ונדרשים לפנים רבים.

והאמת ניתנה להאמר: אף בספרי הראשנים לציון, אם כי היו גאונים מקובלים וקדושי עליון, אין אותו הפתוס המשיחי שיוכל לחולל נפלאות, אין אותה האמונה החזקה שיש בנביאים, אין בהם אותה האש שבשפת המטיפים לגאולה שלימה, ואין הם מדברים באותו הכח ובאותו הקודש שבו דברו ראשוני המקובלים בשעה שדברו שב"האי ספר הזוהר יפקון ישראל מגלותא", או ראשוני החסידים בשעה שדברו על המשיח אשר בֹא-יבוא ולא יאחר אם רק יוכלו בני ישראל לייחד את הייחודים שנגלו לבעש"ט.

והעיקר: גם הגאונים המקובלים, הראשונים לציון, לא בארו את מהותה של הציונות המשיחית, לא הגדירו אותה כראוי, לא בארו את ייחוסה לשאלות העולמיות ואף גם לא ציינו את יחוסה להשתחררות העם על ידי אתחלתא דגאולא זו. הם הסתפקו רק בקווים כלליים, בראשי פרקים, ברמיזות אצבע, בהישענם על אלה שיבואו אחריהם וירחיבו ויעמיקו את עיקרי הרעיונות שלהם –

ותקוותם לא באה –

"המזרחי", יורשה של המגמה המשיחית מיסודה של קאלישר וגריידיצר, עסוק תמיד במלחמה הפוליטית שיש לו עם הימין ועם השמאל ואין לו לא הפנאי ולא היכולת לחשוב את חשבון היהדות כשהיא לעצמה, חשבון הדורות כולם, חשבון האידיאלים הגדולים אשר ליהדות. חשבון היחס של היהדות הטהורה לכל התנועות הדתיות והציבוריות שבהווה, וחשבון כל האמצעים אשר על ידם נעלה ונגיע להשגת האידיאלים ההם.

אולם ישנו עתה אחד ומיוחד העולה בשאיפתו המשיחית גם על הגאונים הצדיקים, הראשונים לציון, הלו הוא גאון דורנו – צדיק ונשגב – הרב הראשי לירושלים רא"י קוק שליט"א. אבל מסופק אני מאוד אם יש להגדירו בתור "מזרחי", ואם ה"מזרחי" הולך תמיד בדרכיו. להלכה בוודאי ש"המזרחי" מתיימר בכבודו של הרב קוק וחושבו לרבו ומורו, אבל בחיי יום יום הלא יש סוף כל סוף לכל עסקן פוליטי ב"מזרחי" השפעה יותר גדולה על כל מהלך העניינים אשר ב"מזרחי" מאשר להרב קוק.

ואף גם זאת: הרב קוק הוא סוף כל סוף כלל-ישראלי והוא קרוב אל ה"אגודה", ועוד יותר אל יראים וחרדים סתם ממה שהוא קרוב ל"מזרחי". לדידי – לא הוה מומא. אדרבא, מעלה גדולה הוא. לדידי, לרב שאיננו חפץ ואינו יכול לצמצם עצמו בד' אמות של מפלגה ותהי מה שתהיה. אבל לבעלי-מפלגה – הגיון אחר לגמרי. אין להם קירוב-דעת גמור ומוחלט לאיש בלתי-מפלגתי, ולו יהיה גדול שבגדולים. אין הם מאמינים בו באמונת אומן. אין בטחונם בו חזק למדי. היום הוא נואם וכותב כפי חפצו של ה"מזרחי". אבל מי יודע מה שינאם ויכתוב מחר, כשיראה שה"מזרחי" סר לפי דעתו, באיזה עניין מדרך התורה או מן הציונות הטהורה?…

היו ל"מזרחי" חושבים גדולים ברוח הציונות המשיחית (כלומר: ברוח הציונות המקרבת את ביאתו של המשיח המקווה לכל ישראל ברוח, הרבי סעדיה גאון, רבי יהודה הלוי, הרמב"ם והרמב"ן וכו' להבדיל ממה שאחרים והמונים קוראים להם בשם "משיחיות"), הלא הם: רבי יחיאל מיכל פינס ורבי זאב יעבץ, אבל הראשון ידוע היטב רק ליחידי סגולה בין ה"מזרחים", והשני גם הוא ידוע לרוב בין ה"מזרחים" שבשנים האחרונות רק בתור סגולה לתעמולה…

החיים היום-יומיים של ה"מזרחים", ואף גם הפעולות היום-יומיות של ה"מזרחים", הם מחוץ לציונות המשיחית. אינני אומר שהם מתנגדים לאותה הציונות, אבל אומר אני שאין הם הולכים לאורה ושה"מזרחים" מסתפקים בחייהם הדתיים באותה "מצוות אנשים מלומדה", שבה מסתפקים עתה רוב היראים והחרדים, בין שהם נמנים על דגל ה"אגודה" ובין שאינם נמנים על דגלה. ה"מזרחים" מריעים ומתריעים עתה על המצב הדתי השפל עתה בארץ ישראל בכל מקומות חנותן של הקבוצות וביתר המקומות שיש לציונות השפעה עליהן, ובי – הבלתי מפלגתי – מעורר אותו המצב הדתי השפל מחשבות נוגות מאוד, לא רק על ה"ההסתדרות" ועל הציונות הכלית כי אם גם על ה"מזרחי" עצמו או, יותר נכון, על ה"מזרחיות" עצמה.

אחד מעמודי ה"מזרחי", הד"ר ש. פלדמן, שב בשבועות האחרונים מנסיעתו לארץ ישראל והנה הוא מתאר (בשבועון "די אידישע שטימע", 22) את המצב הדתי בארץ ישראל בדברי אמת וצדק אלה:

"בצער ובקצף אנו מביטים לתוך הירידה הנוראה של היהדות בא"י. מאורע כזה לא קרה עוד בדברי ימינו. בני ישראל פורקים מעליהם עול הדת מבלי שיכריחם איש לזה, ואדרבא יש להם החירות הגמורה להיות יהודים דתיים ככל חפץ לבבנו. ארץ ישראל היא עתה הארץ היחידה שבה ישובים שלמים שנבנו, אגב, בכספי נדבות של העם – אשר אין בהם שום זכר ליהדות. כשאתה בא, למשל, בפולין לאיזה כפר, ששם חי אך יהודי אחד – אתה בטוח שיכול אתה לסעוד בביתו, כי חזקתו אוכל כשר. וכשאתה בא בא"י ליישוב אשר מאה אחוזים שבו יהודים, אבל היישוב הוא למפלגה השמאלית שבנו, אתה יודע בבירור, שאסור לך לאכול שם. השבת שם – כולו חול, ואפילו במקום שקבעו את יום השבת ליום שאין עובדים בו בשדה, הנה בבית ובגן עובדים בו כמו ביום חול… אין ראש השנה ואין יום כיפורים, ואם יתגלגל לשם אבל הזקוק למניין של מתפללים בשביל אמירת הקדיש, לא ימצאנו שם בשום אופן, אם אין שם במקרה זקנים אחדים אשר עשו להם את ה"חסד" הגדול שהתירו להם להתפלל. לא טוב מזה הרבה הוא גם המצב הדתי בערים. די להגיד שגם בתל אביב ובחיפה צריך עתה לחקור ולדרוש הרבה טרם תסעד במסעדה כשרה בערים אלה, ואפילו בירושלים עיר קדשינו, מחללים שבת בפרהסיא, שוחקים בכדורי-רגל בשבת, נוסעים באבטומובילים ומוטוציקלים בשבת, מעשנים פפירוסים בשבת בפומבי, מבשלים ועושים כל מלאכה במטבחים בשבת, ומחללים את הדת בכלל בלי כל בושה ומעצור.

באחת: ישנם יהודים אשר מרצונם הטוב בלי שום כפיה מבחוץ מחקו את היהדות כולה והם עוד מתיימרים כי יהודים לאומיים טובים הם, ולפעמים לא רחוקות הם מקבלים סכומים הגונים מכספי נדבות של העם בבית כנסיות ובתי מדרשות".

ד"ר פלדמן חוקר ודורש: "במי האשמה?" וכמובן הוא מאשים בכל את היראים והחרדים אשר עמדו לנגד התנועה הלאומית ולא נתנו את ידיהם לה"מזרחי". ואנכי לא להאשים את מי שהוא באתי הפעם ולא להצדיק, כי אם להתחקות על שורש הדברים.

וכאן אני שואל: זה ארבעים שנה שה"מזרחי" עומד בתוך המחנה הציוני, לוחם על קיומו ועמדתו, נואם ודורש ומטיף ומוכיח ומיסר ומלמד – מדוע אין השפעתו על ה"חפשים" נכרת אף במעט מן המעט? מדוע לא כבש אף עמדה אחת מן ה"חפשים" בשעה שה"חפשים" כבשו עמדות הרבה מן החרדים? איה כוחו של ה"מזרחי"? איה גבורתו?

נניח, שהיראים והחרדים העומדים מחוץ ל"מזרחי" אשמים הרבה במצב העלוב של הדת בארץ ישראל. אבל ה"מזרחי" בעצמו כלום לא היו לו שום משפיעים ומדריכים בארץ ישראל? וכלום איננו "מרעיש עולמות" כמעט בכל קונגרס וקונגרס נגד ה"חפשים"? ואלה ה"חפשים" לא רק שאינם נכנעים, אלא שגם אינם מוותרים אף ויתור כל שהוא. ולא רק שאינם מותרים מ"חפשיותם" ומאפיקורסיותם אף במלוא נימה – לא קבלו גם כל השפעה מן ה"מזרחי" ואף בכדי שיהיה להם, לכל הפחות, איזה יחס פיוטי , איזו סנטימנטליות ואיזו התקשרות כל שהיא לדת, אשר אבותיהם ואבות אבותיהם הושלכו לתוך מדורות האויטודפה בשבילה, עונו באשמני האינקויזיציה, היו הפקר לכל כחיות שדה, שודדו על זכויות אנוש, נוסרו בשבטי ניקולאי הראשון ובידי כל מיני רוצחים, וסובלים כל מיני צרות ורדיפות בשבילה גם כיום ברוסיה הסוביטית. כלום אין לב לכל אלה ה"חפשים"? כלום אין להם שום רגשות אנושיים? ואף גם רגש הדת בעצמו – כלום חסרים הם אנשים אלה את הרגש הזה מכל ומכל?

בעל כרחנו אנו באים לידי מסקנה, שה"מזרחי" דאג תמיד לנצחון הפוליטי שלו ולא דאג ככל הצורך בשביל הנצחון הרוחני הפנימי שלו. ה"מזרחי" דאג כמובן, גם לחינוך, גם לספרות, גם לכל דברים שברוח, אבל הכל בלא אותה ההתמכרות ובלא אותה ההתלהבות של ראשוני החסידים שלנו ואף גם בלא אותה ההתמכרות ובלא אותה ההתלהבות של ראשוני הסוציאליסטים שלנו על פי דרכם ושיטתם.

הנה העצים והנה המזבח, אבל עוד חסרה האש…

 

[1] שמות רחובות יהודיים בוורשה

[2] מתוך ביאליק, "דבר". במקור: " וּבִתְרוּעַת תְּחִיָּה עַל-שְׂפָתַיִם, וּבְמִצְהֲלוֹת מְשַׂחֲקִים/ אֱלֵי-קֶבֶר נְדַדֶּה".

Advertisements

מחשבה אחת על “מעלות ומורדות בתנועתנו הלאומית

כתיבת תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s