מכתב לצבי זבולון ויינברג

את המכתב שלפנינו כתב הרב צייטלין לסופר, העיתונאי והמחנך צבי זבולון ויינברג, בשנת תרצ"ג (1933). ויינברג היה מקורב לרב צייטלין ומבאי ביתו, כפי שהוא עצמו מתאר בזיכרונותיו (המומלצים מאוד: חלק א, חלק ב), ורשימותיו הופיעו לצד אלו של הרב צייטלין באותן במות – "הזמן", "המעורר", "ספרות", "רשפים", "התקופה", ועוד.

%d7%a6%d7%99%d7%99%d7%98%d7%9c%d7%99%d7%9f-%d7%95%d7%91%d7%a0%d7%95-%d7%90%d7%94%d7%a8%d7%9f

ויינברג (במרכז) נפרד מצייטלין לפני עלייתו ארצה בשנת תרצ"ד (1934). מימין אהרן צייטלין, שהיה חולה באותו זמן. את התמונה צילם חתנו של צייטלין, נחום הוכרמן, כפי שמתואר בזיכרונותיו של ויינברג.

הרב צייטלין קובל על היחס לו הוא זוכה מצד סופרים ועיתונאים, גוער בעיסוקיה הקטנים של אגודת העיתונאים בתקופה הרת-גורל זו, אך מה שחמור מכך הוא האישום שהוא מפנה כלפי גרשם שלום, שלדבריו, במחקרו על ספר הזהר נטל את עיקרי הדברים ממאמרו של הרב צייטלין מבלי להזכיר זאת (הכוונה ככל הנראה להרצאה שנשא שלום בחשוון תרפ"ו בכנס הפתיחה של "המכון למדעי היהדות בירושלים", שכותרתה הייתה "האם חיבר ר' משה די ליאון את ספר הזהר". הרצאה זו נדפסה באותה שנה בכרך הראשון של כתב העת "מדעי היהדות". מאוחר יותר, שלום חזר בו ממסקנותיה)

במענה למכתב כתב ויינברג כי דבריו של הרב צייטלין הם "כנים ונכוחים, ואין אף הגזמה כלשהי בהם", אך גם השיב ב"האשמות" משלו:

"אתה… אתה האיש, שצריך היה לעמוד בראש החבורה הדלה והמדולדלה, שנר אלוהים עוד לא דעך בקרבם, אתה שצריך היית לשמש עמוד האש לשארית הפליטה, לתלפיות שכולם פונים אליך – הנה נהפכת לבודד ולנזיר ולמתרחק מן החברים ועוזב אותם לנפשם במצולת האדישות והקהות ויחס הזלזול מכל צד […] הלא גם אתה בעצמך לא הערכת את עצמך כראוי ולא השתמשת בכוחך הגדול ללבות את הניצוצות הבודדים ברחבי המדינה לשלהבת אחת יוקדת, לתנועה אחת נאדרה, שתכבוש את לבבות צעירי הדור, שילכו בדרכיך וישמעו לתורתך ויחרדו לקראת פעמי רגליך.

כי היש לנו איש גדול ממך בתפוצות פולין? ואתה פרטת את כוחך העצום לפרוטות, ומחבריך לרוח בדלתָ, ובמקום להורותם ולנחותם בדרך ולרחם עליהם ולהשפיע עליהם ולהכות בלבבם הלוך והכות – נואשת מהם ונערת חצנך ופרשת לקרן זווית ועוד ומתפלל יחידי ונלחם יחידי ומתלבט יחידי – ועוזב את המחנה לאנחות"

את התכתובת במלואה אפשר לקרוא כאן.

זהירות, מריר.

 

ב' דחוהמ"פ תרצ"ג

אל כבוד ידידי מר צ. ז. וינברג!

קראתי את ה"מוסר" שלך על דבר מה שאינני משלם את החוב שלי ל"אגודת הסופרים העברים" שיסדת. אמנם אשם אנכי. אבל אשמה בזה גם פרנסתי שנתדלדלה מאד מאד בשנים האחרונות וההוצאות הרבות שהשתרגו על צווארי דווקא בשנים האחרונות והטרדות הרבות המעיקות עלי מכל צד ועבר עד שאינני יכול להיות עתה דייקן בתשלום חובות כמו שהייתי תמיד. בוודאי אשלם את כל המגיע ל"אגודת הסופרים העברים" אם בבת-אחת או קמעא קמעא.

ואולם למה אכחד ממך? כל ה"התאגדות" שיסדת איננה מעוררת בקרבי אותו הרטט הנפשי שהיו מעוררים בי לפנים מוסדות רוחניים. עתה – הכל נתגשם. עתה – הכל מתפרט לפרוטות. וגם "התאגדות הסופרים העברים" מעשיה וגם שאיפותיה פעוטות. עולמות חרבים עתה ועולמות נבנים ואתם אין לכם הכל המעוף לעמוד בראש המבקשים ישע לעם באמת בעת הזאת. עוד הפעם איזו קריאה בפני חברים אחדים על דבר איזה ספר או איזה סופר ועוד הפעם. ועל הכל – אותה השיחה הבלתי טבעית כלל וכלל, השיחה בהברה הספרדית, שגם אתם, המדברים בעצמם, אינם נזקקים לה כלל וכלל, וביחד עם אותה האי-טבעיות, ממילא גם שיבושים רבים בשפה ובשמוש השפה. ואני מיום עמדי על דעתי (זהו כל האסון שלי וזוהי גם תהילתי), שלא אוכל נשוא כל מלאכותיות ואי-טבעיות – ולמה אכחד עוד? יש בלבי גם טינה בלבד ולא עליכם בלבד, כי אם גם על רבים מן הסופרים העברים, פשוט טינה פרטית. לא יפה הדבר? – הרבה יותר יפה לדבר את האמת הלא יפה, מאשר לחנקה בלב ולדבר שקר וחונף.

גם אתם גם חבריכם בארץ ישראל לא מצאתם לנכון לדבר בכל משך השנים האחרונות אף דבר אחד לא על ה"דבר לעמים" שלי, לא על "ספרן של יחידים" שלי, אף לא על "הקדמות המסתורין" שלי, אף לא על ה"מפתח לספר הזהר" שלי, ספר שהוא משמש מהפכה גמורה במהלך הדעות על ה"זוהר", ספר ש"הפרופסור" ש. שלום [1] לקח ממנו הכל אשר לכל, בהעלימו ביחד עם זה שכל מה שכותב על הזוהר לקוח הוא ממני, ספר שנשאר גם לאחר שמר שלום השתמש בו כלו חדש גם עתה, מפני שאת העיקר שבספר הנ"ל לא יכול לקחת, פשוט, מפני שהוא ככל המלומדים ממין זה, יודעים רק את הטרמינולוגיה של הקבלה והשוואת המילים והשיטות השונות, אבל איננו משיג אותה כלל וכלל. אף לא על כל הדברים העיקריים הרבים שהדפסתי ולא אדבר עוד על הספרים הרבים ביידיש שהוצאתי לאור בשנים האחרונות, ובשעה שבקשתם ספר מדעי עברי שיצא לאור בשנים האחרונות לרגלי הפרמיות לא עלתה על דעתכם כלל, שספר מדעי כמפתח לספר הזוהר לא יצא בעברית זה עשרות שנים.

ובשעה שמלאו לי, לפני שתי שנים, ששים שנה, לא זכיתי שיכתוב עלי מי מכם פה או בארץ ישראל אף שורות אחדות (ורק איזה מנוול כתב פשקוויל עליי ב"דאר היום" ולא נמצא איש שישיב לו דבר).

בשעה שהיה פה ביאליק לא מצא לנחוץ להקדיש לי אף חצי שעה, בשעה שבילה ימים שלמים עם כל מיני נערים שוטים. כזה הוא יחס "הסופרים העברים" אלי. ומדוע תחפצו שאני ארקוד "קדוש" לפניכם?

אמת, שגם לסופרים היידישאים אין שום יחס טוב אלי. כך הוא מזלי, מזל של איש שאינו שח עם הזרם ועובד לאלוקיו אשר בלבו עבודה תמה. אבל הסופרים היידישאים אינם מבקשים גם ממני שאכבדם ושאראה אותם בתור "יוצרים" ו"בונים".

ועתה עוד עניין פרטי הנוגע פשוט אליך בעצמך. בשעה שביקשתי ממך לספח את חתני הוכרמן למשרת מורה בגימנזיום "אסכולה" שאתה הנך מראשי מנהליו דחיתני (וכמו כן גם לנגזם) בקש, ובאותה שעה מסרתם שעות-עבודה למורה גליצאי, שכפי שמעתי נאומו בעת הבנקט של גרינברג, רפויה מאוד גם שפתו העברית וגם הסברתו העברית. ובוודאי אין לי עליו שום טענה ומענה, הוא צריך לפרנסה ככל היהודים, אבל מדוע דחיתם בקלות ראש הצעתי על דבר אדם שהוא אחד המורים היותר טובים בוורשה וששפת עבר חיה בפיו בהיותו שנים רבות בארץ ישראל, בגמרו שם את חוק לימודיו ובעסקו שם בהוראה, והכל בשביל מה? – פשוט מפני שהוא חתנו של צייטלין ואסור לעשות איזו טובה שהיא לצייטלין…

הגדתי לך מעט מאשר עם לבבי והיותר – לעת אחרת. לא הייתי כותב לך בגילוי לב ובפשטות גדולה כל כך, אבל, ראשית, הלא יודע אתה מכבר שאינני מן המכסים ומעלימים את הטמון בחובם, שאין בי אפילו שמינית שבשמינית מן הדיפלומטיה וכל מיני ערמומיות הנחוצים עתה לאדם, והשנית, עוררתני בעצמך לכל גילוי לב זה מפאת שפתחת אתה ב"מוסר" והשיבותי לך גם אני מעט "מוסר", ודי להפעם.

אם יש לך דבר להשיבני – השיבני. כמובן אין כל אלו הדברים נוגעים כלל לחוב הקטן המגיע ממני. בוודאי שלם אשלם את כל המגיע ממני לאחר שאקבל מן ה"התאגדות" שלם חשבון שלם כמה מגיע ממני. אשלם אם בבת-אחת, אם בשיעורין, אבל מעט אמת מותר להגיד למי שגם הוא בא לתבוע בשם האמת… אולי יש באפשרותך למצוא שעות אחדות בשביל חתני ב"אסכולה" בבית הספר העממי הנפתח עתה על יד כל גימנזיום? לחתני ישנן כל הקבליפיקציות הדרושות (אף הרשמיות במשמע), וסוף סוף, הרי שלכם הוא כלו, עברי בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו אף שהוא חתנו של צייטלין, החוטא הגדול המעיז להגיד לפעמים את האמת גם ל"עברים".

והנני ידידך עוז

הלל צייטלין

 

[1] צ"ל ג. שלום. שלום נתמנה רשמית לפרופסור מעט מאוחר יותר, בספטמבר של אותה שנה, אך ייתכן שדבר המינוי היה ידוע עוד קודם לכן.

 

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “מכתב לצבי זבולון ויינברג

מחשבה משלך

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s