למרחק…

מאמר קצר זה התפרסם בחוברת השנייה של המאסף הספרותי "שאר ישוב", שהוציא לאור חיים יצחק בונין בשנת תרפ"א (1921). בונין, שחלק עם הרב צייטלין מספר תחנות משותפות ביצירתו ובחייו (ואף במותו: הוא נרצח בגטו וורשא) – פרסם בגיליון אחר של "שאר ישוב" מאמר לרגל יום הולדתו החמישים של הרב צייטלין בשם "הלל צייטלין: לידיד ברוח, ליובלו הספרותי". במאמר זה הוא אף מפציר בו, לאחר שהוא משבח את יצירתו ופועלו, לשוות לכתיבתו אופי שיטתי ואחדותי יותר.

"למרחק…" שב והופיע לאחר מכן כפרק בחוברת "ספרן של יחידים" שיצא לאור בתרפ"ח (1928), תחת השם "לך לך".

 

"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ג)

 

קול ה' קורא אל כל אדם בכל מקום ובכל זמן: עזב-נא, בן אדם, עזב-נא, עזב נא את תאוות הבשר שבהן אתה קשור אל החומר, עזב נא את כל ההרגלים שבהם אתה קשור אל העולם המוגבל בחושים, עזב נא את גאוות לבבך, עזב את יחס משפחתך, עזב את דעותיך הקדומות ואת אמונות השוא אשר לך. לך ובקש לך ארץ רחוקה, ארץ עליונה, ארץ של שמים. איפה תבקשנה? איפה תמצאנה? לך ובקש!…

אין האלהים אומר לאדם: שם ושם היא הארץ הדרושה לך, כי אם כה דבר האלהים לאדם: ארצך – בתכלת אין סוף, במרחב אין קץ, בהוד התעלומה, בסתר האור, בחביון הרז…

"לך לך מארצך וממולדתך ובית אביך". מקרא זה מפוצץ כפטיש לא רק כל שרירות לב וכל תאוות לב, כי אם כל האמונות והדעות שבהן חיים רוב בני האדם.

כי מה הן אמונותיהם ודעותיהם של רוב בני האדם? מאמינים הם, ראשית כל, ביופי המיוחד של הארץ שבה נולדו. כאדני השדה קשורים הם בטבורם אל הארץ-המולדת שלהם. קוראים הם לזה – פטריוטיזם. מאמינים הם, שארצם היא ארץ מיוחדת שבארצות ושצריך להפקיר הכל בשביל קיומה והצלחתה, הפרחתה ושגשוגה. מאמינים הם, שלגבי "ארץ המולדת" הכל שרוי ומותר, שופכים הם דמי אחיהם בשביל הטובה המדומה של הפטריוטיזם שלהם. ובת קול מפוצצת על ראשי ההרים: "לך לך מארצך". אמת, שחן מקום על יושביו, אמת שחביבה עליך הארץ אשר כלכלה וגדלה אותך והיניקה אותך מלשדה וחביבים השמים הפרושים על ראשך, אמת שצריך אתה לעבוד ולעמול בשביל ארץ מולדת זו, אבל יש דבר רם מאהבה זו כרום שמים מעל הארץ, והוא – הארץ הבלתי נראית לעיני בשר, כי אם האלוהים מראה אותה לקרוביו, מראה ומסתיר, מבריק ברק ומעלימו.

%d7%a6%d7%99%d7%99%d7%98%d7%9c%d7%99%d7%9f-%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%9e%d7%95%d7%a7%d7%93%d7%9e%d7%aa-2

הרב צייטלין, תרס"ו (1906) (?)

"וממולדתך" – אף אלה האנשים שמשוחררים הם משעבודו של הפטריוטיזם אינם יכולים להשתחרר משעבודו של הלאום. "רגש הלאום" מושך את האדם בחבלי קסם עד שהוא רואה בו חזות הכל. אם לאומו מחזיק באמונות ודעות נפסדות, הוא חושב שגם עליו להחזיק באותן האמונות והדעות. אם לאומו משעבד עמים אחרים, מושל בהם בחזקה, מכניעם, מרוצצם ומשברם, הוא חושב שחובה קדושה מוטלת עליו להשתתף גם הוא "בעבודה לאומית" זו. אי אז בוא יבוא דבר האלהים לאדם: "לך לך ממולדתך"!… החזק רק בטוב ובקדוש אשר בלאומך, אבל לא ב"אגואיזם" שלו, לא בשאיפתו לשררה ולכבוש…

"ומבית אביך" – אף אלה האנשים שמשוחררים הם גם מדעות הקדומות של הפטריוטיזם הגס וגם מן הלאומיות הגסה, קשורים הם בכל זאת אל המנהגים המיוחדים והאמונות והדעות המיוחדות של בני משפחתם. הסביבה פועלת עליהם ומשפיעה עליהם בלי כל מעצור. קרבנות הם על מזבחו של אליל המודה ושל דעות האנשים המקיפים אותם. מושפעים הם מן הסביבה מדעתם ושלא מדעתם, ובשעה שכל אחד מהם אומר: "אני חושב כך וכך", "אני אומר כך וכך" או "אני רוצה כך וכך", באמת לא הוא הוא הרוצה והחושב והאומר, כי אם הסביבה שהוא חי בה עם זדונותיה ושגגותיה, טעויותיה וקלקוליה…

"אל הארץ אשר אראך" – סופו של המקרא קשור בראשו, "לך לך לעצמותך, לשורש נשמתך העליונה" (אלשיך ו"מגן אבות" לקדוש מקאפוסט), והיא היא באמת גם הארץ העליונה, שהאלוהים מראה אותה למבקשים אותו באמת. ומה היא מהותה של אותה הארץ? ההכנעה התמידית לזיו העולם, הביטול בתמידי, העמוק והמוחלט לאור אין סוף. כי מהי מהותה העיקרית של הנשמה האלוהית? – בקשת הטוב האלוהי המוחלט, ואי אפשר לה לנשמה לבקש טוב מוחלט זה כל עוד שהיא שקועה בטוב מדומה, במה שנחשב לטוב בעיני בני העולם אבל בעיני מי שיושב בצל העולם, בעיני "כל סוכה, שוכן בערפל".

על ידי ביטול בא האדם להשגה, ועל ידי ההשגה – לביטול עוד יותר, וכה הולך הדבר וחוזר ונשנה עד לאין סוף, כי "כן רצונו יתברך, שבעולם הזה יהיה רק יגיעה ולא מנוחה" ("שפת אמת" לקדוש מגור). ולפיכך סדר ההשגה כך הוא: "על ידי מה שמשתוקק האדם להשיג ולשמוע בקולו יתברך, זוכה לשמוע, ואחר כך צריך להכניס ההשגה בעומק הלב, שתביאהו לתת לב יותר בעומק להיות תשוקתו יותר לשמוע וכן תמיד", ו"הכלל כי זה צריך להיות תמיד רצון האדם רק לשמוע ולקבל מה שאינו יודע (שאין שיעור לידיעתו ית' כראוי) להיות בטל יותר ויותר", "ותמיד צריך להיות בחינת ראיה והסתכלות והאזנה לקבל מה שלמעלה מהשגתו על ידי ביטול שכלו וידיעתו עתה" (שם).

מאמר זה שנאמר לאברהם נאמר הוא תמיד לכל באי עולם, אלא שעיניהם סגורות ואזניהם אטומות, או, כמו שאומר הזוהר "וי לאינון דשנתא בחוריהון" [=אוי לאלו ששינה בנחיריהם]…

והרי כך מצינו גם במשה:

"קול לו – קול אליו, משה שמע וכל ישראל לא שומעין", "יכול מפני שהקול נמוך? תלמוד לומר: את הקול. מה הוא הקול? הוא הקול המתפרש בתהלים: קול ה' בכח, קול ה' בהדר, קול ה' שובר ארזים"…

קול ה' בוקע כל חללו של עולם, ובכל זאת הכל חרשים לגביו, ורק יחיד סגולה הם אשר כרה להם אלוהים אוזן לשמוע "וישמעו ויאזינו, ויאזינו ויחשבו, ויחשבו וידעו, ,וידעו ויעשו" (חובות הלבבות, שער הפרישות).

ואחר הוא דבר אלוהים, ורבות, רבות נשמע ממנו. מתפרש הוא לדרכים ושבילים רבים, יורד הוא עד עומקי המעמקים ועולה הוא לגבהי מרומים, אבל יש לו גם לבוש חיצוני, גופי, גשמי, מעשי. יורד הוא הקול מרום אין סוף דרף עולמות אין חקר ועובר הוא את עולם האצילות, את עולם הבריאה ואת עולם היצירה, עד שהוא בא לעולם העשיה. וכשהוא בא לאוזן האדם הפרטי השומע ועושה הרי הוא מקיים את הציווי האלוהי הנשגב במעשה פרטי המתאים לאותם תנאי החיים ומצבי החיים, שבהם הוא נמצא ושצריך הוא לתקנם ולהעלותם.

 

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"

 

מודעות פרסומת

מחשבה משלך

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s