בפתחנו את ספר התנ"ך

בשנת תרפ"ג (1923) שימש הרב צייטלין למשך תקופה קצרה עורך ביטאון "המזרחי" שיצא לאור בוורשא. לצד עבודת העריכה, פרסם בו הרב צייטלין מספר רשימות קצרות. כאשר החל בעבודה זו, פורסם בעמוד הראשון של הביטאון גילוי דעת אופייני:

"עבודתי ב'המזרחי' היא ספרותית ורק ספרותית. לא נכנסתי בברית ההסתדרות של 'מזרחי' ונשארתי בלתי מפלגתי כבראשונה. אם אביע בשבועון מעת לעת מחשבות ודעות ברוח ה'מזרחי', הרי זה רק משום שהשקפותיי הפרטיות (כגון: ההשקפה על לאומיות ישראל, שאי אפשר לה בלי דת, ועל ארץ ישראל, שהיא לא רק ארץ אבות סתם, אלא גם ארץ קדושה, וכדומה), הן קרובות בבחינה ידועה אל ה'מזרחי', ועד כמה שהן קרובות אביען ב'המזרחי'. הרי זה רק קרוב בדעות, אבל לא התאחדות והתכללות…

ביחוד אני נשאר בלתי-מפלגתי ובלתי תלוי ב'מזרחי' בכל הנוגע לפוליטיקה בגלות ולציונות מדינית. אחריותם של כל הדברים אשר יודפסו בעניינים אלו בשבועון היא על ההסתדרות ולא עלי, העורך הספרותי"

הרשימה "בפתחנו את ספר התנ"ך: שורות אחדות לשבת נחמו" התפרסמה בי"ג באב תרפ"ג (1923), והרב צייטלין הביע בה את יחסו המורכב אל התנועה הציונית, שידע עם השנים מעלות ומורדות. הרב צייטלין לא חדל לכתוב אמנם על הסבל ועל הצורך בהטבת מצבם החומרי והכלכלי של יהודי מזרח אירופה, אך לא פחות מכך ראה את פתרון המצב ככרוך בתחייה רוחנית עמוקה של העם. כשנה לאחר מכן הוא יכתוב לתלמידו משכבר הימים, יצחק שדה: "ואני כאן בתוך הגולה ואתה יושב בירושלים עיר הקודש וסובר כי בחציבת אבנים לבד וכדומה עושים כל מה שצריך לעשות עתה. חציבת אבנים ובנין בתים בארץ ישראל דבר נורא ונפלא הוא, אבל צריך להסיע אבנים גם לבנין אחר לגמרי, לבנין מקדש של מעלה השוכן בתוך הנשמות שצריך לעדן אותו ולטפחו".

בשנת תרצ"ו (1936) יפרסם הרב צייטלין את החוברת "דממה וקול: הגיונות, תוכחות, גלויי-נשמה וכסופי משיח", ובה, במבט לאחור, ביקורת נוקבת על מנהיגי העם – הפוליטיקאים, הרבנים, עסקני המפלגות, הפובליציסטים – שהיו עסוקים במאבקי-כח והבטחות שווא, ולא הצליחו להיטיב במאומה את מצבם של היהודים:

"העמים המנצחים השיבו לעמי את שכרו. נתנו לו פיסת נייר כתוב ביד אחד הדיפלומטים האנגלים, הבטחה לייסוד 'בית לאומי לעם ישראל' […] הציונים צלצלו בכל הפעמונים שבעולם לפרסם את השטר ההוא, שרו שירי תהילה רבים לממשלה הבריטית […] ה'הצהרה' – כפי שקוראים לשטר עם השובר גם יחד – לא הכניסה שמחה בלבי, כי לא זו היא הגאולה אשר אליה אני מתפלל ולה אני מצפה, ואף גם זכר לגאולה ההיא אין בה, כל עוד שתהיה רק הבטחה דיפלומטית תלויה באוויר.

ואולם אחר אשר נגמרה מלחמת העולם, בהיווסד חבר הלאומים אשר אישר וקיים את ההצהרה בסאן-רמו, גבר בי החפץ על ראוּת הבינה הביקורתית, וכאשר קראו אז את ההלל בהרבה בתי כנסיות ובתי מדרשות, שרתי גם אני את שירת 'אתא בוקר' [=הגיע הבוקר, הגאולה] וגם נאמתי נאומים על 'אתחלתא דגאולה'.

אבל לא ארכו ימי שמחתי אלה, כי במהרה ראיתי את טעותי. באו ימי הפרעות הראשונים בארץ ישראל וה'פירוש' הידוע של ה'ספר הלבן'. נראה בעליל התרמית הגדולה של הדיפלומטיה"

הפרעות בארץ ישראל – בהם נהרג בשנת תרפ"א (1921) ידידו יוסף חיים ברנר – התחדשו בשנת תרצ"ו (1936) עם פרוץ "המרד הערבי הגדול". את אזלת היד תלה הרב צייטלין במטריאליזם המודרני שפשה בעם, שהוביל לניוון הרוח. באותה שנה הוא יכתוב באופן אישי וחריף אף יותר אל יעקב יוסף הוז, שישב בארץ ישראל, בנוגע ל"גאולה" ולאופייה:

"הולכים ונעשים דברים נוראים בעולם כולו ובארץ ישראל, ואנחנו, בני ישראל, איננו מוכנים כלל וכלל לזה. כי מורינו המודרניים הורונו תמיד: לך אסוף, לך קבוץ, לך כבוש, ולא שמו לב אף לרגע לכתוב: "אם ה' לא יבנה בית' וגו', ולכתוב הנורא 'המה יבנו ואני' וכו'. כי למה נשלה את עצמנו? כל השירות והזמירות ששרו ל'גאולה' ול'תחיה' בארץ ישראל כל משוררנו החילוניים, ואף גם הגאון והמקובל הרב קוק זצ"ל שר שירה זו ולימד תמיד שזו זו היא הגאולה, וכל הנמצאים בין הבונים בארץ ישראל כולם קדושים וכו' וכו' – הייתה האמת האובייקטיבית אחרת לגמרי […]

ואקצר ואומר: גם אלה גם אלה שגו. היה הייתה פקידה גדולה, ואם היו באים לארץ אלה שצריכים היו לבוא, בוודאי שלא היו נעשים כל אלה המעשים האיומים, שנעשו בשנת תרפ"א ותרפ"ט ועתה בשנת צרו"ת"

ברם ברשימה זו צייטלין אינו מחפש אשמים אלא להתמודד עם הייאוש – באמצעות נבואות הנחמה שבתנ"ך.

 

חטאנו בכפליים, ולקינו בכפליים, והנחמה? גם הנחמה באה בכפליים, אבל איֶהָ?

היה היו לנו נחמות גדולות בשנים האחרונות, אף כי הבהלות והייסורים גדלו ורבו עליהן, על הנחמות ההן, אלפי פעמים. יצאה בת קול של הממשלות התקיפות ואמרה: שובו בני ישראל לארצכם!

יצאה בת קול זו ועדיין אנו רחוקים מארצנו ואין אנו יכולים לא "לראות ולהשתחוות" ולא לעשות, לעבוד ולפעול בארצנו כחפצנו.

באשמת מי נעשה הדבר הזה? רבים הם האשמים. רבים לאין קץ הם הסנבלטים של עתה. אשמות הן גם הממשלות התקיפות עצמן, אשר מצד אחד אמרו לנו "שובו לגבולכם", ומהצד השני לא נתנו לנו את הכח ואת היכולת לשוב. אשמים הם שכנינו בארץ ישראל ועוד יותר אשמים הם אותם המגרים אותם בנו ומשסים בנו את האלמנטים היותר רעים שבהם. אשמים גם אנחנו, אשר לא נענינו לקול הקריאה הגדולה הזאת בכל אותה הקדושה ובכל אותו התוקף הדרושים. לא עשינו מה שעשו "שבי הגולה" בימי עזרא ונחמיה. אשמים הם גם העומדים בראשי התנועה, כי היו לישראל רק לפוליטיקאים ולא לעזרא ונחמיה, אף ששמם הם מזכירים תמיד…

אבל לא לבקש אשמות יצאנו הפעם, אף לא לבקש את האשמים, כי אם להגיד את אשר ידוע לכולנו: יאוש נורא מתגנב עתה אל לב רבים אשר רק הצהרתו של בלפור, ובכלל ההצלחות הדיפלומטיות הביאו אותם או השיבו אותם לציון. אנו, אשר תקוותנו קשורה באלפי שנות ההיסטוריה שלנו; אנו הבאים בכח היעודים הקדושים של נביאנו; אנו הבאים בתוקף הבטחתה של התורה "ושב ה' את שבותך" וגו'; אנו היודעים, כי סוף סוף תשובה השכינה ועַמה עִמה לציון – אנו רק מצטערים שעבודתנו בארץ ישראל אינה מתקדמת באותה המידה שצריכה הייתה להתקדם, אבל ליאוש אין כל מקום בלבנו. אם לא חדלנו להאמין ולקוות בעת שישבו בארץ ישראל רק מתי מספר של זקנים ומקבלי חלוקה, על אחת כמה וכמה שלא נחדל מהאמין ולקוות עתה, בהיות לנו בארץ ישראל גם קולוניות [=מושבות] פוריות, גם חלוצים אמיצי כח, גם תעשיה יהודית, גם מסחר יהודי, גם עיריות כ"תל אביב", גם צלה של איזו אוטונומיה יהודית, אף כי מכל אלה עוד רב הדרך אל "הבית הלאומי" המובטח לנו מאת תקיפי עלמא הדין…

וגם כאשר יתגנב הספק אל ליבנו די לנו לקחת את ספר התנ"ך ביד ולקרוא את הנאמר לנו מאת נביאנו על דבר ה' החי תמיד בקרב ישראל, המעורר אותו לתחיה ומשיב אותו, אף אם ביד חזקה ואף על אפם וחמתם של התקיפים – לארצו.

מיד כשאנו פותחים ב"נחמות" הרינו קוראים: "כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה. יבש חציר, נבל ציץ, ודבר אלוהינו יקום לעולם".

"כל הבשר חציר" – ומה לך, היהודי, כי תשים לב לדבריהם של בני אדם ולהבטחותיהם הבל, אם דבר ה' אתך?

"וכל חסדו כציץ השדה" – ומה לך, היהודי, אם הממשלות התקיפות הטו לך חסד בדבריהם ועשו לך את ההפך ממה שדיברו? הלא אך בני אדם הם, אשר חסדם יציץ ויחלוף…

ומה לך כי תדאג, היהודי, על רוכסיה ועקמומיותיה של הפוליטיקה? מה לך אם "יבש חציר" ואם "נבל ציץ"? "דבר ה' יקום לעולם". מה שמובטח למשה ולכל הנביאים בוא יבוא – "כי לא איש אל ויכזב".

 

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “בפתחנו את ספר התנ"ך

מחשבה משלך

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s