ימות המשיח

המאמר "ימות המשיח" פורסם בשני חלקים בעיתון "הזמן" בשנת תרס"ו (1906). מדובר בביקורת על דרמה הנושאת את אותו השם, מאת שלום אש, שהתפרסמה באותה שנה ביידיש, רוסית ופולנית, ואף עלתה על במת התיאטרון.

הדרמה "ימות המשיח" מגוללת את קורותיה של משפחה יהודית בת הזמן: הסב ואשתו, יהודים אדוקים, מעוניינים לעלות לארץ ישראל כדי להיקבר בה. הם מכנסים סביבם את משפחתם, בנים ונכדים, לפרידה, ושם קיימים כבר טיפוסים שונים ורחוקים מאוד אלו מאלו: חרדי, ציוני וסוציאליסט, לצד בורגני, פולנית-לאומית וסטודנט אובד דרך. כאשר הם יוצאים לדרך כדי ללוות את הקשישים, נשמע לפתע קול השופר המבשר על בוא המשיח. הסב והסבתא הולכים אחריו, ואחריהם גם הבן והנכדים בעלי האידאלים הברורים: החרדי, הציוני והסוציאליסט. הבורגני נותר מאחור, וכמוהו גם יוסטינה, הפולנית-לאומית, שאינה מסוגלת להיפרד מאדמת פולין, וכן אנדרז'יי, הסטודנט התלוש, שנותר עומד על פרשת דרכים וממלמל: "איני יודע לאן אני הולך, אבי ואמי לא נתנו לי דבר…".

הרב צייטלין, סביבות תרס"ה-תרס"ו (1905-1906)

הרב צייטלין מנתח את הדרמה כסוג של פארודיה טראגית על אידאולוגיה ומשיחיות. הוא מתמקד בשתי הדמויות האחרונות, שבעיניו הן מרתקות ועמוקות – דמותה של יוסטינה, המתבוללת-לכאורה (דמות המסוגלת ללמד גם כיום דבר או שניים על יהדות התפוצות), ודמותו של אנדרז'יי. הערותיו הן בבחינת מועט המחזיק את המרובה ממשנתו ודמותו הרוחנית באותן שנים: בעלי האידאולוגיות הברורות הם שטחיים, ומציגים את עצמם באמצעות סיסמאות חלולות שנגזרו מהעיתונות ומכתבי התעמולה של המפלגות. לעומתם, הדמויות העמוקות מלאות בכאב, בגעגועים, במבוכה ובסבל.

באותה שנה יפרסם הרב צייטלין ביקורת אוהדת על יצירתה נוספת של שלום אש, "העיירה". כעבור שנתיים, בשנת תרס"ח (1908) יעמוד שלום אש במוקד "שערוריית המילה" בוורשא (בנו הקטן של יהודי מתבולל נפטר, וה"חברא קדישא" סירבו לקבור אותו עד שיעבור ברית מילה – מה שעורר את זעמם של מספר סופרים, ביניהם שלום אש, שתבעו לבטל את "המנהג הברברי"). הרב צייטלין יכתוב על שערורייה זו בהמשכים מעל דפי ה"היינט" את ה"מכתבים לנוער היהודי" (שתורגמו לספרו "א-ב של יהדות"), אך עם זאת יוסיף להתייחס אל שלום אש בכבוד. בנו של הרב צייטלין, אהרן, יהיה ממתרגמי יצירתו של שלום אש לעברית.

ד"ר עשהאל אבלמן מצא במאמר זה של הרב צייטלין את ניצניה של התקופה הדתית-משיחית בחייו וביצירתו. מאידך יש לזכור כי מדובר במוטיבים שכיחים ביצירתו המוקדמת: הרב צייטלין מעוניין לברוא "אדם חדש", עמוק יותר, מתוך הסבל, צער-העולם והגעגועים. אדם זה לא יצמח מהטיפוסים הרגילים, האוחזים באידאולוגיות הברורות – חרדים, ציונים או סוציאליסטים – אלא מאנשים שהם "אחרים מתחילת ברייתם", טיפוסים עמוקים שיש לברוא כמעט "יש מאין". לדבריו, שלום אש החמיץ את ההזדמנות לברוא את אותם טיפוסים, ועשה זאת משום שהם לא היו מקנים לו את תהילת הציבור.

 

א.

אחד מגיבורי הדרמה החדשה של שלום אש אומר: "לכל דור ישנו משיח משלו".

שלום אש שקיבל יניקה מן החסידות ועומד תחת השפעתה, אם בדעת ואם שלא בדעת, שם בפי גיבורו אותו הרעיון החסידותי של הצדיק החוזה: "בכל דור ודור ישנו צדיק שהוא בבחינת משה-משיח". "משה-משיח", הגואל הראשון והגואל האחרון גם יחד.

הזמנים משתנים: לפנים היה ה"צדיק" הנושא היחידי של הרעיון המשיחי, עתה חפצים גם ה"לוחמים" השונים להיות נושאי הרעיון ההוא. יותר נכון: הם אינם חפצים, ואולם צריכים הם להיות כאלה. אם לא יעלו ה"לוחמים" השונים למדרגת יוצרים וחוזים הרי יהיו רק "קרבנות", רק בשר לכלי תותח…

ותוקע הוא שופרו של משיח וקורא הוא את כל מי שלו אזניים לשמוע, קורא הוא את כל מי שלב לו. קורא הוא לטהרה, לשלמות, לחופש פנימי, ליצירה פנימית, לעוז-רוח אמיתי, להתעלות והתרוממות. ושומעים הם את קול הנצח ההוא גם הצדיק גם הציוני גם הסוציאליסט, שומעים והולכים אחריו, שומעים ורצים אחריו.

כך הוא בדרמה.

ובחיים: גם הצדיק למינהו גם הציוני למינהו גם הסוציאליסט למינהו כולם על עמדם יעמודו. את קול החרפות שלהם הם חושבים לקול שופר, את הסערה בצלוחית של מים לסערת עולם, את ההמצאות הקטנוניות שלהם ליצירת-נצח, את הביצה שלהם – לים הגדול.

 

ב.

בדרמה החדשה של שלום אש ישנם שלושה טיפוסים: א) החפצים ללכת והולכים. ב) שאינם חפצים ללכת. ג) שאינם יכולים ללכת. הצדיק, הציוני והסוציאליסט חפצים ללכת והולכים; הבורגני איננו חפץ ללכת ואיננו הולך; הנדהם והפטריוטית הפולנית אינם יכולים ללכת.

האחרונים הם טיפוסים טרגיים ביותר.

קורא הוא השופר, צועק, גונח, מיבב, מעורר בחזקה, עוקר מן הארץ, מרים לשמים…

ואולם ישנם [גידולים] כאלה שהם מושרשים בארץ. לעוקרם מן הארץ, לסחבם, להרימם – אי אפשר. גידולים כאלה הם: הבורגני מצד אחד, והפטריוטית יוסטינה מצד אחר. ואולם הבדל גדול ביניהם. הראשון מושרש בארץ כאדם גס, כאגואיסט, כהמוני. האחרונה מושרשת בארץ כבעלת דמיון, כחולמת, כמשוררת. הראשון איננו רוצה לעזוב את מסחרו ואת קניינו, האחרונה איננה חפצה לעזוב את האדמה שהיא קשורה אליה באלפי נימים דקים. הראשון אוהב את מנוחתו ואת הונו, והאחרונה אוהבת את ההרים ואת הבקעות, את העצים הנוגים, את החורבות העתיקות, את החלומות העתיקים, את הדמיונות הגדולים, את העבר הנאדר, את שרידי ההוד, את ארץ פולין האומללה…

 

ג.

הכל חושבים את יוסטינה לסמל ההתבוללות. אפשר שהשפיעו גם על המחבר שיחשוב כן, באמת אין הדבר כן. העלמה המשוררת היא באמת סמל של חלק גדול מן ההמון היהודי היושב בארץ פולין וקשור אל האדמה שהוא יושב בה, שנושם הוא את אווירה, ששמח הוא בשמחתה, שמצטער הוא בצערה, שחולם הוא את חלומותיה, שמשורר הוא את שירתה, שמחבב הוא את שפתה, שמוקיר הוא את זכרונותיה, שנשמתו קשורה בנשמתה.

דבר אין לחיבה זו ולמה שקוראים בשם התבוללות.

אותו ההמון היהודי המחבב את ארץ פולין איננו כלל "פולני בן דת משה". ההמון הזה הרי הוא יהודי ורק יהודי. הוא קשור בכל עוז אל המסורות שלו, אל העם שלו, אל העבר שלו, אל העתיד שלו. ואולם חיי מאות שנים בארץ פולין, זכרון הימים הראשונים הטובים, מומנטים היסטוריים רבים, השתתפות בצערם של נדכאים – אלה השאירו רושם עמוק מאוד בקרב אותו ההמון, רושם שאי אפשר למחותו.

וטוענת היא אותה העלמה החולמת אל אביה זקנה: הלא אבותיך קבורים פה, הלא כל מה שְיקר לך נשאר פה. פה לא שאיפת הטמיעה כי אם געגועים עזים אל העבר ואל הוד העבר.

אמת שישנו עבר הרבה יותר גדול, הרבה יותר נהדר, הרבה יותר עולמי. אמת שישנו העבר הכללי והעולמי של ישראל סבא. ואולם גם העבר היותר קרוב דורש את תפקידו, גם הוא תובע את משפטו, גם הוא מבקש את זכויותיו. והעבר הקרוב של יהודי פולין קשור הוא כל כך בארץ פולין ובגורלה עד שרגש כזה שמרגשת אותה העלמה הפטריוטית טבעי הוא עד מאוד.

התבונן בדבר ותראה כי לא על העם הפולני היא נושאת את משאה, כי אם על ארץ פולין. היא קשורה אל הארץ ורק אל הארץ. היא קשורה אל ילדותה ואל זכרונותיה. היא קשורה אל הארץ השוממה. והכל בוכים באזניה: גם האילנות בעלי הענפים הקרועים, גם הבתים הדלים הפזורים בעמק, גם הארמון הנהרס…

הכל לוקח את הלב הרך ביתמותו, בתוגתו, בחינו, ביופיו המיוחד.

וכל מה שלוקח את הלב ושב אותו שבי מתערב עם מה שיש לו שורש עמוק בלב עמה, עם כל מי ששמח וקיווה, נשא וסבל פה בארץ הזאת. את אסתרקה היא מובילה לא אל קבר קזימיר אוהבה, כי אם אל קבר אמה.

זוהי באמת הטרגדיה הנצחית של הנשמה היהודית שהיא קרועה לאלפי קרעים ונושאת בקרבה מלבד צערה העצמי העולמי גם צערם של עמים אחרים רבים ושונים.

אי אפשר למחות את ההיסטוריה של אלפי שנים. ואולם קשה למחות בבת אחת גם את ההיסטוריה של מאות שנים…

 

ד.

וישנו עוד אחד בדרמה והוא: התלוש.

את הטרגיות שבטיפוס זה מבינים רבים, ואולם מעטים מאוד המה המבינים את העומק שבו. חושבים שהציוני והסוציאליסט נעלים עליו הרבה. באמת אין הדבר כן.

וגדולה היא טעות זו לפי שמושרשת היא מאוד בלבבות. כשיש לו לבני אדם אידאלים הרינו מכבדים אותו אף על פי שלנו אידאלים אחרים; מכיוון שאין לו לאיזה איש שום אידאלים – מיד ערכו קטן בעינינו. יש אשר משפטנו בנידון זה צודק הוא, ואולם יש אשר חוטאים בזה הרבה.

כי אמנם ישנם מחוסרי אידאלים וישנם מחוסרי אידאלים. ישנם מחוסרי אידאלים לפי שאין בלבם חפץ, מחשבה ורגש, ואולם יש מחוסרי אידאלים מטעמים אחרים לגמרי. יחוסנו השלילי אל הראשונים טבעי וישר הוא, ואולם יחוסנו השלילי אל האחרונים מקורו בחוסר דעת והכרה. חושבים אנו שכל המבקש אידאלים צריך למצוא אותם, ואם אינו מוצא אותם הרי זה מחסרון המשיג או מפני שאיננו מבקש כהוגן. פלוני מצא איזה אידאל המחייהו, מאמצהו, מעודדהו ונותן תקוות בלבבו – הרי זה אידאליסט; אלמוני הלך ותעה, בקש ובקש ולא מצא מאומה – הרי זה אדם קר, יבש, נקדן, איש בלא לב.

דלמא אפכא? [=שמא ההפך?]

שמא דווקא מי שמוצא אידאלים כלומר מי שמסתפק באידאלים שמוצא ורואה בהם חזות הכל הוא אדם שמסתפק במועט, אדם שדרישותיו קטנות ותביעותיו קטנות, ומי שמבקש ואיננו מוצא הריהו אדם שדרישותיו גדולות וצרכיו הרוחניים מרובים מאוד?

חושב אני שאמנם כן הוא.

חושב אני שדווקא האנשים העמוקים ביותר והמבינים ביותר אינם מוצאים נחת באידאלים המשמחים לבות רבים, דווקא מפני שכנים וישרים הם, הם רואים באידאלים ההם הרבה מן הזיוף ומן השקר; דווקא מפני שמתרחקים הם בתכלית הריחוק מכל אונאה-עצמית הם אינם פושטים יד לאידאלים שהיו צריכים לשמח את לבבם ולהנעים ולהמתיק את חייהם.

וכי לא היה יכול אנדרז'יי זה לדבר ראמות ונשגבות על הציונות או על הסוציאליזם ככל אחיו? וכי לא היה יכול לסגל לעצמו את כל מיני המבטאים שלהם? וכי נבצרה ממנו להבין את כל מיני השיטות שלהם והדעות שלהם? וכי לא היה יכול לשאת משא על הארץ ועל המולדת כאחותו?

ומה הוא אותו הכאב החזק שאנו מרגישים בכל מלה ומלה שהוא מדבר? וכי איננו מבין את דברי אחיו? וכי איננו מוכשר להרגיש כל מה שמרגישים הם? וכי אין בלבו געגועים חזקים לאלוהים אשר לא ידעם, לאלוהים אשר יהיו שלו?

דווקא מפני שישר הוא ועמוק ביותר, הוא מבין שכל אלה הדברים שאחרים מדברים עליהם הם קלוטים מן האוויר, זרים ורחוקים, יודע ומרגיש הוא שכל אלה הדברים הנאמרים אינם נובעים מעצם המהות, אינם מובלעים בבשר ודם, אינם מונחלים, אינם מכים שרשים, אינם יוצרים ערכים, אינם מעלים ואינם מגדילים.

ודווקא בשעות של התרוממות הנפש, דווקא בשעה שאחיו מדברים נשגבות, דווקא במומנטים היותר גדולים שלהם, בשעה שהם מגלים את האני מאמין שלהם ואת כל ההומה ותוסס בקרבם פנימה, הוא – אנדרז'יי – בא במבטאו הקורע לב: אמי עזבתני על פרשת דרכים, אבי לא נתן לי מאומה.

הרי זה כאילו הוא אומר: אתם מדמים שכל אלה הדברים שאתם מדברים הנם שלכם, ואולם אני מרגיש היטב שזרים הם לי. וגם "בהישמע קול שופר ובהינשא הנס", בשעה שה"אידאליסטים" רצים וממהרים, הוא עומד ותוהה…

רוצו, רוצו, מאמינים! גואלכם בא!

רוצו, רוצו, מאמינים! ישנם קטני-אמנה והם גדולים מכם ועמוקים מכם!

 

ה.

האמנם מופלאה בעינינו מבוכתו של אנדרז'יי? האמנם לא נראה כי טבעית היא וישרה מאוד? וכי אינם מכניסים מהומה ומבוכה בלב כל אלה הדברים שמדברים כל מיני המאמינים שבדרמה גם יחד?

הקשיבו נא לכל אלה הדברים שמדברים גם הזקן גם נכדיו (ורובה של הדרמה הרי הוא דברים). האם לא פראזות חבוטות וקלושות הם מדברים? האם לא קטנות ופעוטות הן כל שאיפותיהם ותקוותיהם? האין אנו מרגישים ריקות מוחלטת בלב בשעה שאנו שומעים כל אלה הדברים שצריכים היו להיות גדולים ועמוקים?

נראה כי מגמת המחבר [הייתה] לשים בפיות גיבוריו דברי חכמה נעלים ונשגבים, ואולם דבר זה לא עלה בידו כלל וכלל. אין שום מקוריות ועצמיות בדברי המאמין הזקן: מדבר הוא כמאמין גס והמוני, כבעל-בית "פשוט" היודע את ה"סדור" שלו ואת ה"חק לישראל" שלו. אין שום מקוריות ועצמיות בדברי הציוני: חוזר הוא על הפראזות הנאמרות ונשנות בברושוריות הציוניות מהטיפוס היותר גרוע. אין שום מקוריות ועצמיות בדברי הסוציאליסט: גם את השולחן ערוך המרקסיסטי שלו אין הוא יודע כהוגן ומדבר הוא מהם פראזות. ומה שהוא יותר רע: סתם דברי נערות.

מאשימים בזה את המחבר, ובאמת המחבר אשם רק במה שגיבוריו מדברים (אינני אומר "עושים" לפי שמעשים אין בדרמה כלל) דברים עוד יותר פחותים ועוד יותר המוניים מאשר בחיים. ואולם גם אם היה המחבר יותר נאמן לחיים והיה מוסר את תמציתן של השאיפות והדעות השוררות בחוגים ידועים כמו שהן – לא היה מרוויח בזה הרבה, לפי שגם אז היו גיבוריו רחוקים מ"מביאי גאולה" כמו שהם רחוקים עתה.

אמת שבחיים ישנם ציונים או סוציאליסטים המדברים בסגנון מדעי, בטרמינים [=במונחים] מדעיים רבים או גם בדברי פיוט ומליצה יותר יפים מאשר בדרמה, ואולם גם באלה אי אפשר לראות יוצרים וחוזים בשום אופן שבעולם.

ומה הוא הפלא אם איש ישר וחד הראות כאנדרז'יי רואה בהם ובדבריהם חיקוי, קופיות, שטחיות, עבודת אלילים, קטנות ואפסיות?

כאיש בעל תבונה דקה ביותר איננו בא בעקיפין על אחרים ואיננו מקניט את אחרים, ואולם כשהוא לעצמו הוא מבין ומרגיש שאי אפשר לקרוא אלוהים למי שאלה קוראים אלוהים.

 

ו.

ישנם מבטאים ומילים שמפני רוב ההרגל שהורגלנו בהם ומפני רוב השימוש שאנו משתמשים בהם אין אנו מוכשרים עוד להרגיש את כל העוז והיופי שבהם ואת כל מה שנכלל ומיתפס בהם. אחד מן המבטאים ההם הוא המבטא התלמודי הידוע: חבלי משיח. מזכירים אנו לעיתים תכופות את המילים הנזכרים לצורך ושלא לצורך, ולפי שאנו מזכירים אותם תמיד איננו מוכשרים עוד לעמוד לרגע, להתעשת, להסתכל במה שנאמר בהם.

"חבלי משיח" – הלא במבטא זה ציור שלם בהיר וברור ממהותן של האמונות הגדולות והדעות הגדולות. דווקא לאחר שנים רבות של ייסורים רבים ונוראים נולד המשיח. הייסורים מחוללים אותו, הייסורים מולידים אותו.

המשיח! הלא זוהי ההצדקה היחידית של כל מיני הזביחות והטביחות ועינויי תפתה [=תופת]. "התהו יוליד כוכב" – דווקא הכוכב הנולד מצדיק את התוהו, הערבוב והבלבול. "צא וראה שכל הדברים היותר גדולים שבעולם נולדים מתוך בלבול". מתוך כל המהפכות, החורבנות והשמדות משתקפת ומצטיירת סוף [סוף] אמונה נשגבה ונאדרה הנותנת לאדם תוכן לחיים, מייפה, מגדלת ומקדשת אותו.

מבין אני ומצדיק גם את דברי אלה האומרים: "ייתי ולא אחמיניה"… מבין אני גם את האומרים בכלל: "לא הן ולא שכרן"… ואולם אם ישנה איזו הצדקה לצער, אם ישנה איזו הצדקה לייסורי נצח, הלא אך זאת היא: לידת המשיח.

 

ז.

ובשעה שהעם העתיק טובע בים של דם, בשעה שרואה את את השוד ואת הרצח ואת פרפורי הגסיסה, הרי ידיך מתרשלות ואומר אתה: כך נגזר על עם עתיק זה שימות תחת רגלי החוליגנים והקוזקים?… ואולם בשעה אחת של עוז ואומץ הרי אתה אומר: לא! אם הם ייסורי היצירה, אלה הם "חבלי משיח", אלה מחוללים מהפכה גדולה בחיי ישראל ובחיי האנושות כולה.

לידי רעיונות כאלה צריך לבוא בהכרח מי שהוא משורר בחסד עליון, כל מי שאפשר [לו] לשמוע באמת את דופקם של החיים, להרגיש איזו אמונה כבירה בהולדה. ולפיכך אני רואה דבר גדול בעצם השאיפה של שלום אש, בעצם הכנת החיים שלו, בעצם ההרגשה שלו שבעת הזאת, ודווקא בעת הזאת, צריך לדבר על ביאת הגואל ודווקא על ביאת הגואל.

ובמקום שאני רואה את גדלות השאיפה של שלום אש ואת עומק שירתו הפנימית – שם אני רואה את קטנות היכולת שלו ואת חוסר האמצעים שבידו. מכיוון שבא הוא להציג דרמה בשם "ימות המשיח", מכיוון שהוא מבין ומרגיש את כל העומק והגדלות שבמילים אלה, הרי צריכה הייתה הדרמה להיות נערכת כולה ברוחו של המשיח.

"של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא"

מאחר שאדם ניגש אל עניינים עולמיים קדושים ונערצים כאלה, הרי צריך הוא להשליך אחרי גוו כל שבלוניות, כל קטנות, כל דברים בטלים, כל קלות ראש, כל צורות רגילות והמוניות.

ומה עשה שלום אש? עמד והציג לפנינו איזה סוחר זקן רגיל, איזה ציוני דלא חכים ודלא טיפש, איזה סוציאליסט מן הסוג היותר טיפש והיותר מגוחך, וכל אלה צריכים הם לבסוף לשמוע שופרו של משיח וללכת אחריו.

לא, מר אש! אלה שצריכים לשמוע שופר של משיח וללכת אחריו צריכים להיות אחרים מתחילת ברייתם, מן הפראזה הראשונה שלהם אנו צריכים כבר לחוש ולהרגיש שדבר לנו הפעם לא עם בעלי מילים ומשמיעים תורת הברושוריות – כי אם אנשים הנושאים בליבם את תקוות האנושיות היותר גדולות, החיים בתקוות ההן, המעונים וסובלים כל מיני ייסורים שבעולם בשבילן, העוסקים ועובדים, יוצרים ובוראים, ומפנים דרך למלך המשיח.

סופה של הדרמה צריך היה להיות נעוץ בתחילתה. את שופרו של משיח היינו צריכים לשמוע לא רק בסוף הדרמה, כי אם גם בכל פראזה, בכל מילה ומילה, בכל תנועה ותנועה.

ומה עשה שלום אש? עמד והכניס לכאן גם את הליצנות הגסה, את השארזש [=גוזמאות; הומור רדוד]. ובמומנטים הטרגיים היותר גדולים שם חפץ שלום אש להתהדר פתאום בליצנותו ומכריח את הסוחרים שלו להגיש איזו מילה שתעורר לעג המוני גס בקרב השומעים ותסיח את לבם מן מה שהוא הפינאל של הדרמה. ולפי שלא לכתוב ביקורת על דרמה זו באתי כי אם להביע איזה רעיונות והרהורים לרגלה, הריני מסתפק במה שאמור פה ושב לעיקר העניין.

כל אלה הצדיקים, הציונים והסוציאליסטים וכו' שאנו רואים בחיים אינם כדאיים כלל שנברא מהם עצמם טיפוסים לדרמה עולמית אשר נקראנה בשם "ימות המשיח". טיפוסים כאלה צריך היה לברוא כמו שאומרים הקדמונים "בריאה ממש, מאין ליש", צריך היה להמציאם, לחזותם בעיני הרוח.

מעומק הנשמה הפנימית צריך היה לברוא רוחות גדולות, רוחות טהורות, רוחות יוצרות, רוחות גואלות ומושיעות. וכל אלה הרוחות צריכות היו לדבר בשפה אחרת לגמרי, בשפת הנצח, בשפת השירה העולמית, בשפת הסוד והרז המובנת רק ליחידי סגולה.

אפשר שלא היו מציגים אז את הדרמה בתיאטרון הפטרבורגי, אפשר שגם המשחקים הווילנאיים לא היו עושים לה פירוש המוני מיוחד… אפשר שגם "הרוס" וה"נאוו ווי" לא היו מדברים אודותה, ואפשר ואפשר… הכל אפשר…

ואולם מה שהיה היוצר מפסיד אז בפרסום היה מרוויח באמנות ובחלק לעולם הבא.

 

ח.

הטיפוסים היותר גבוהים ונעלים בדרמה הם, כאמור, דווקא אלה שנשארו מחוץ למחנה, דווקא הפטריוטית והנדהם. דבר זה נעשה בדרמה ממילא: מאחר שגם הצדיק של שלום אש גם הציוני שלו גם הסוציאליסט שלו מדברים רק דברים בנאליים, דברים שקבלו מאחרים, דברים שטחיים והמוניים, מאחר שאת כל אותם הדברים שהם מדברים לקח שלום אש עצמו מן המוכן כלומר מן הדברים שכותבים תמיד בברושוריות ומדברים ב"מיטינגים" [=כינוסים], ומאחר שביוסטינה ובאנדרז'יי שם דברים שלו ונפח בהם חלק מנשמתו הרי בטבע הדברים שאלה האחרונים הם אצלו יותר נעלים ויותר אמיתיים.

ואולם אפשר וצריך היה לעשות אחרת: אפשר וצריך היה ליצור טיפוסים עולמיים, טיפוסים נשגבים ונערצים שגם יוסטינה וגם אנדרז'יי היו משתחווים להם. הראשונה הייתה עוזבת את אלוהיה-ארצה והולכת אחרי אלוהי האמת, והשני גם הוא היה הולך אחריו, לפי שהיה מרגיש בחושו הטבעי שפה הוא הרופא לשבורי לב.

 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “ימות המשיח

מחשבה משלך

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s