ה'אפיקורסות' שלי

המאמר "מיין 'אפיקורסות'", שפורסם בשנת תרפ"ד (1924) ומתורגם כאן לראשונה, היה רק חוליה אחת בפרשיה שלא נחקרה די צרכה עד היום. בשנה זו סבל הרב צייטלין מהתנכלויות מצד "אגודת ישראל" בוורשה, שהגיעו בסופו של דבר גם למעשי אלימות. כפי שעולה מן המאמר, הרב צייטלין הואשם ב"אפיקורסות", תוך ציטוט חלקי משפטים מיצירותיו הקודמות.

בחלקו הראשון של המאמר שב הרב צייטלין לעסוק באופן הגותי במושג "הצימאון" ואף במאמרו החשוב שנשא שם זה כשש-עשרה שנה קודם לכן. זוהי תעודה מרתקת, שכן בתקופה זו הרב צייטלין עוסק במפורש – וכפי שעולה מן המאמר – באמונה באלוהים, ב"תורה" וב"מצוות".

בראשית שנת תרפ"ה (1924) הוא יכתוב לבנו של הראי"ה קוק, הרב צבי יהודה, אודות התנכלויות אלו:

"פה אני מוקף בשונאים רבים מצד קנאי ה'אגודה' הידועה, וד' אמת יודע את האמת, כי בכל מה שאני כותב לפעמים איזה דברים נגד מעשיהם של ראשי ה'אגודה' אינני מתכוון לקנטר את מי שהוא ואינני נסחף כלל בזרם של פולמוס, ומכל שכן שאין לי שום ריב מפלגתי עם ראשי ה'אגודה', שהרי הנני באמת רחוק מכל מפלגה, תהי מה שתהי, כי אם את אשר מרגיש אנכי , שחובתי היא לכתוב אני כותב, כי למה ניתן לי עט זה שבידי אם לא להריע על כל שקר ולהלל לשבח ולפאר כל דבר אמת?

ובמסתרים תבכה נפשי על הסתלקות רוח הקודש מכל אלה שהם עתה בבחינת ראשי ישראל […] עד שאין יודעים כלל להבחין בין אוהב לאויב, ואינם יודעים ומרגישים כלל את זאת המלחמה הגדולה שאני נלחם בעד כל הקדוש והיקר לישראל"

 

—

מהי אמונה?

האם דוממת היא האמונה כאבן, ניצבת קשוחה וקפואה – או שמא חיה היא, פורחת, מלבלבת?

האם נוגעת היא האמונה רק לתקופה רחוקה שלפני אלפי שנים, האם נקבעה היא אז לכל הדורות הבאים, כאשר להם עצמם נותר רק לדון בה – או שמא היא התגלות אלוהית בכל עת ובכל זמן, בכל דור ולכל בן אנוש בפני עצמו?

האם באה היא האמונה מבחוץ, ורק דורשת מן האדם ידיעה והיאחזות בה, תשומת לב והכרה בה – או שמא היא דבר-מה הנובע היישר ממקור החיים, האינסוף ברוך-הוא, וניתנת לנשמות חיות, נשמות אלוהיות, הזקוקות להתחדש באור חדש תמידי, באש אינסוף תמידית?

האם היא, האמונה, התרחשות קבועה, עובדה מוגמרת, עתיקה, ממצא ישן – או שמא חייבת היא להיות מונחלת על ידי חיפושים קדחתניים ותמידיים אחריה, ומתוך יסורים?

ואם האמונה היא רק דבר-מה שאין לו חלק ונחלה עם אלו הדורשים את האור, משוועים ומתגעגעים אחר האמת ורק האמת, מתענים תחת ספיקותיה וכואבים את אי-הבהירות ואת התעייה בדרכי החיים, מתאמצים ומנסים לפתור אותה עד ששומעים בתוך נשמתם את הקריאה: "זה הדרך לכו בו כי תאמינו וכי תַשמאִילו" (ישעיהו ל, כא) –

ואם האמונה אינה יותר מתיאוריה חיצונית והכנעת הלב מבפנים, מעשים מכאניים ללא טעם, ללא כוונה, ללא פשר וללא תכלית, ללא אהבה, ללא שמחה –

אם האמונה היא רק זו ולא מעבר לכך – כפי שמתארים אותה מנפצי הזגוגיות, מיידי האבנים ושורפי הספרים מה"אגודה" – כי אז העניין שלי הוא רק ב"הצימאון", זה שנכתב על ידִי לפני שש-עשרה שנה (וראה אור לראשונה במאסף "ספרות"), שמהותו: שחרור. או כפי שה"אגודה" מכנה אותו: "אפיקורסות".

אך אם האמונה היא משהו נעלה יותר – חיים אלוהיים, פנימיות שבפנימיות, קודש קדשים בתוך הנשמה, רתיכא דמלכא קדישא [=מרכבה למלך הקדוש], צימאון אלוהי, כיסופין דקדושה, בעֵרה תמידית שאינה שוקטת, חיפוש נצחי, תביעה נצחית לעלות מעלה מעלה אל השלמות – כי אז "הצימאון" שלי, למרות שהוא אינו יצירה דתית ישירה ("הצימאון" הוא בכלל יצירת דוקטרינה פילוסופית, ואין לו שיג-ושיח עם אמונות תיאולוגיות), הרי שהיא צעד בדרך אל האמונה הצחה והעמוקה.

"הצימאון" מתאר את חיי האדם המחפש את קונו בכל השיטות האפשריות הקיימות, בכל הדעות שקיימות עלי אדמות, ולא מוצא מנוח באף אחד מהם – עד ששומע את קול האלוהים הבוקע מתוך נשמתו האלוהית שבתוך-תוכו, וכך זועק אותו קול אלמותי:

"חפשני"!

כן, זוהי הדרך. ורק דרך זו מובילה לאמת – לא זיוף ולא חיקוי זול. הלא כך מפורש בתורתנו הקדושה: "וביקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ד, כט).

פשוט מאד. אם תחפש – תמצא. אם לא תחפש, ותרצה לסמוך רק על כך שאחרים חיפשו לפני אלפי שנים – לא תמצא.

ואיפה אתה צריך לחפש? אינך יכול לצאת ידי חובה בחיפוש מרפרף אחר דתות ואמונות, מה ששמעת מאחרים או קראת בספרים. לא. עליך לחפש זאת "בכל לבבך ובכל נפשך". חייב אתה לתת לשם כך את כל ליבך שלך, את כל נשמתך.

ולא, לא מדובר כאן בחקירות או בפילוסופיות, אלא באמונה גופא. האמונה אינה זקוקה לדמיונות של דברי כזב ושל "מצות אנשים מלומדה". האמונה דורשת ידיעה שמימית עילאית בתוככי מוחך שלך, הרגשה עמוקה הממלאת את כל ישותך. "ידיעה" איננה חקירה; "ידיעה" היא עדות אישית, שממנה בוקעת בחינת "וידעת היום והשבות אל לבבך" וגו' (ולמי שיש לו השגה בקבלה, אזכיר את המושגים: דעת דקדושה, דעת העולה עד הכתר, וכו').

"'…כי אני ידעתי' וגו' –  'אני ידעתי', כי גדולת הבורא אי אפשר לאמר לחברו, ואפילו לעצמו אי אפשר לספר מיום ליום. לפי שמה שמזריח לו ומתנוצץ לו באותו היום, אינו יכול לספר לעצמו ליום שני [את] הזריחה וההתנוצצות של גדולת הבורא שהיה לו אתמול וכו'"  (שיחות הר"נ)

"'נודע בשערים בעלה' – לכל חד וחד לפום שיעורא דיליה, לפום מה דמשער בליביה" (השי"ת מתגלה לכל אחד בנפרד, לפי איך שהוא רואה אותו בליבו" (זוהר)

"'ורעה אמונה' – שצריך לזון ולפרנס בחינת האמונה על ידי התבוננות חדשה בכל עת תמיד בגדולת אין סוף ב"ה בבחינת 'חדשים לבקרים רבה אמונתך'"(מגן אבות ושאר ספרי חב"ד, וראה במיוחד בסידור הרב שער חג המצות)

"יהודי אינו צריך להסתפק בקבלה שיש לו מאבותיו, חובה עליו שתהיה לו ידיעה עצמית בגדלות השי"ת, חזקה כאבן, וכפי שנפסק שאף האדם שירש ספר תורה מאבותיו מחויב לכתוב לו ספר תורה לעצמו" (עוללות אפרים, מביאו ה'תולדות' בספרו 'כתונת פסים' פרשת ויקרא)

"'אלוהינו ואלוהי אבותינו' – חוץ מכך שהוא 'אלוהי אבותינו', הוא גם צריך להיות 'אלוהינו', כי מבלעדי זאת, חוץ ממה שהאדם משיג מה שגילו אבותיו, עליו גם להשיג בעצמו רוממות אלוהים, וזהו הפירוש הפשוט של 'אנכי ה' אלוקיך' – 'אנכי ה" בדרך כלל, לכל היהודים, 'אלוקיך' בדרך פרט, לך בעצמך" (שפתי צדיקים, פרשת מצורע)

"'ועתה שלמה בני דע את אלוקי אביך' – כלומר: מה שקיבלת מאביך עבודת אלוהים, אל תעשה במצות אנשים מלומדה – וממילא אין האהבה אהבת מישור שהיא מן הלב, כי אם ברמייה ועקבה, אפילו שקיבל בחינת אלוהות מאביו – כי אם תכניס בעבודתך תענוג מחודש מה שהשגת בעצם הכרתך את בוראך" (אור המאיר, רמזי שיר השירים עה"פ "אחות לנו קטנה" ראה שם באריכות)

וכי מה יותר טוב – לנפץ חלונות, לקרוע ספרים ולזעוק שאסור לתור אחר האלוהים כי הוא כבר נמצא מזמן – או להאמין בתורת משה רבנו עליו השלום, בה נאמר בפירוש: "ומצאת כי תדרשנו", עם ר' סעדיה גאון (ב"האמונות והדעות" השלם) ועם ה"חובות הלבבות (עם "שער היחוד"), עם הרמב"ם (עם ה"מורה" ועם ה"מדע"), עם הבעל שם טוב הקדוש (ראה מאמר "יש ג' סוגי ידיעה" ב"כתר שם טוב"), עם ה"תולדות יעקב יוסף", עם רבי נחמן מברסלב, עם הרב מלאדי, עם ה"אור המאיר" ועם כל ספרי החסידות, אשר מלאים וגדושים מזן אל זן בענין הצימאון, החיפוש התמידי וההתחדשות היום-יומית בידיעת ה', בהתבוננות חדשה מדי יום ביומו.

אבל לא רק ב"הצימאון" מוצאים גיבורי החושך התמידי, שקרנים רשמיים ומעלילי עלילות, "אפיקורסות". גם על מאמרי "אלף בית של יהדות" משיגים הם, ובאמצעים רדודים. שולפים שורות בודדות מפה ומשם, ללא תחילה, ללא סוף, ללא הקשר ביניהם וללא ההקשר שבו הם מופיעים בספרי. וכמובן, שבאופן כזה אפשר למצוא 'אפיקורסות' בכל ספר, ויהיה הקדוש ביותר. באופן כזה אפשר גם להוכיח, כפי שכבר מצא הרמב"ם, שה"תורה" אינה אלא עבודה זרה חלילה, שהרי נאמר בה "וסרתם ועבדתם אלקים אחרים"… באופן כזה, אפשר תמיד להוכיח, שהתורה פוקדת על כל אחד להיות משוגע, שהרי נאמר בה "והיית משוגע ממראה עיניך"… אך כמובן, שהאמת היא, שלפני "וסרתם" נאמר "השמרו לכם פן יפתה לבבכם", "והיית משוגע" נאמרה בתור תוכחה וקללה ולא בתור מצווה. ואולי באמת חייבים זייפני ושקרני ה"אגודה" להסיק ש"והיית משוגע" היא מצווה, שכן רק כך ניתן להסביר את התנפלותם הגובלת בשיגעון על כל אחד.

מצטטים הם פסקה אחת מספרי "אלף בית של יהדות", בה נכתב כך: "וכי אומר אני שיש לסחוב את כל הנוער היהודי אל תוככי בית המדרש ולאלצו ללמוד ב'ספר חרדים'?". מצטטים המה זאת, אך לא מביאים את המשך הדברים, שם אני מוכיח שאדרבה, על הנוער היהודי חובה ללמוד זאת. והלוואי אמנם שיהיו האברכים היהודים אמנם לומדים בספרים אלו, כי אז היו פחות מנפצים זגוגיות ומעוררי מהומות, ויותר משקיעים באמת הפנימית שלהם, כראוי לבני תורה.

כך "קורעים" הם גם מספר שורות מתוך היצירה "מכתבים לנוער היהודי" (שנדפסה מחדש ב"אלף בית של יהדות"), שם מופיע: "יצר לו האדם סמלים – דברים אלה ואלה יזכירו לו שיש אדון לבירה". מצטטים הם שורה זו, מעל למילה 'האדם' שרבטו קו, והוסיפו לפני הציטוט "בנוגע למצוות התורה, הוא כותב", ואז מביאים את הציטוט האמור. באמצעות זיוף זה מנסים הם להטיף לקוראים התמימים שאני מחשיב את המצוות כיצירות אנושיות ולא כהתגלות אלוהית, וזאת על אף שב"אגרות" שלי קיימים אינספור מאמרים על כל צעד ושעל בדבר היותן של התורה והמצוות התגלות רצון העליון ב"ה.

השורות שצוטטו אינן מדברות כלל על התורה והמצוות, אלא על התעוררות האדם לאלוהות עוד טרם השיג את התורה הקדושה. לגבי התורה הקדושה עצמה מדובר שם רק בהמשך המאמר. אך כל זה אינו מפריע להם כלל.

כתבתי שם "תורת ישראל נולדה בתוך העם". נו, ולכן? ואם התורה ניתנה מן השמים היא לא נולדה בתוך העם? וכי מה הוא העם שאני מדבר הימנו – "ישראל"! וכי עם ישראל הוא סתם עם, ככל העמים, דומה לשאר העמים? וכי אין "קוב"ה אורייתא וישראל חד"?! הלא כפי שהתורה קדמה לעולם, כך גם מחשבתן של ישראל קדמה לעולם ('בראשית – בשביל התורה שנקראה ראשית', 'בראשית – בשביל ישראל שנקראו ראשית דרכו'). וכי זקוק אני עוד להאריך בזה? והלא כל ספרי המדרשים והקבלה מלאים וגדושים בענין זה.

היללתי ב"אגרות" את מנדלסון, שלמה יהודה רפפורט, קרוכמל, צונץ וכיוצא בהם. נו, ולכן? והלא הם חשובים בעיניי מכם, מחללי שם שמים ברבים, מנפצי זגוגיות ומיידי אבנים!

כביכול, אינכם מבינים על איזה "תורה" אני דן, על איזה 'אור תורה' – כאשר ב"אגרות" שלי ובמאות המאמרים שפרסמתי והנני מפרסם, מדגיש אני תמיד את המילה "תורה", ומבין אני רק את מה שכל היהודים מבינים במשמעות "אור תורה". אצלי אין התורה אחרת מכל המובא בספרי האגדה, הקבלה והחסידות וכן הלאה, המעמיקים ומתייגעים להבין את נשמת הדברים.

ה"איגרות לנוער היהודי" שלי נכתבו בעיקר כתשובה כנגד אותם שהחלו להרים מאבק נגד מצוות המילה, מנהג אותו הם החשיבו כברברי. עתה באים אותם זייפנים ואומרים שאני הוא שסבור שמנהג המילה הובא ממקורות ברבריים של עמים אחרים. אשאל אתכם, לשם מה הייתי צריך לכתוב את ה"אגרות" שלי אם הייתי מאמין בכך, והלא לא הייתי צריך יותר מלהסכים לכל אותם חופשיים? לשם מה הייתי זקוק להבעיר את תבערת השנאה כנגדי, הנמשכת כבר למעלה מחמש עשרה שנה, שנאה המודגשת במאות ממאמריהם ודיבוריהם כנגדי.

זייפנים ושקרנים. כל אחד שיעיין בדבריי, ולא ישלוף רק שורה אחת או שתיים מהקשרן, יקרא את כל ה"איגרות", הישנות וגם החדשות (המובאות ב"אלף בית של יהדות") – ייווכח באמת שאני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו כרת ברית עם ישראל. לא כתבתי שם אלא זאת:  שאף על פי שהמילה הייתה נהוגה אצל עמים עתיקים (כמו אצל המצרים, לפי הרודוטוס ואחרים), הרי שאין קשר בין מנהג זה לבין מצות המילה שנצטוו בה ישראל על פי התורה. אצל היהודים, מצות המילה היא אות ברית ("גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות" וכו').

הוא הדבר אשר כתבתי גם לגבי איסורי עריות, וכדומה. כוונתי היתה, כפי שמבין כל קורא משכיל ונבון ובלתי מגמתי, להוכיח לאותם אנשים העלולים להתבלבל ולחשוב שחלק מהמצוות היו נהוגות גם בקרב עמים אחרים – שדבר זה אינו מהווה סתירה לאלהותה של התורה. שם זה מנהג ברברי חסר פשר, ואצלנו – אור של קדושה.

עד כאן בנוגע ל"אפיקורסות" שלי. במאמרי הבא אתייחס יותר ל"אפיקורסות" שלי כשהיא נפגשת עם ה"יראה" שלהם…

 

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"