הרב צייטלין בגטו וורשה

מאמרי זיכרון רבים נכתבו על הרב צייטלין במרוצת השנים, ביניהם גם תיאורים שונים בדבר שנותיו האחרונות ואף ימיו האחרונים בגיטו וורשה. להלן שלושה מביניהם.

שרגא בר סלע הקדיש לתקופה זו את הפרק האחרון בספרו "בין סער לדממה".

כיצד מת הלל צייטלין על קידוש השם

ד"ר הלל זיידמן, דבר, 5/11/1946

בזמן האחרון נפוצו באמריקה שמועות שווא על מסיבות מותו של הלל צייטלין. כאדם שחי במחיצתו בימים ההם, אני רואה לי לחובה לקבוע את הפרטים הנכונים על מותו של אחד הגדולים בין הסופרים היהודיים בפולין.

בבוא השואה של חורבן וורשה, סודר צייטלין על ידי כלתו (אשת אהרן צייטלין) כפקיד במחלקת המסים של הקהילה, בכוונה להצילו על ידי כך מגירוש. אחרי כך, כשגם על פקידי הקהילה עברה הכוס, סבורים היו כי החולים הנמצאים בבית החולים יישארו בוורשה, והלל צייטלין הוכנס לבית חולים ברחוב לאשנו ואח"כ לבניין בית הספר ברחוב סטאווקי.

הלל צייטלין נמצא בבית החולים מהעשירי באוגוסט ועד האחד-עשר בספטמבר 1942. הרופאים ד"ר שטיין וד"ר וואהל עשו את כל המאמצים להצילו והסופר ישב ועיין כל הזמן ב"זוהר".

בערב ראש השנה שחל באחד-עשר בספטמבר 1942 הוציאו הנאצים את כל החולים להשמדה בטרבלינקה. כשבאו להוציא את הלל צייטלין מצאוהו עטוף בטלית ותפילין וכך יצא לדרכו האחרונה.

כשנודע בקהילה כי צייטלין הוצא, נעשו מאמצים גדולים להצילו. כלתו, שמלאה תפקיד חשוב בקהילה ושהיו בידה תעודות מהקונסוליה השוויצית על סמך רישיון כניסה לאמריקה שהמציא לה בעלה, יצאה למחנה הריכוז כדי להציל את צייטלין. גם חבר מועצת היהודים אברהם וולפוביץ השתדל בדבר, אולם ללא הועיל.

הלל צייטלין הוצא לטרבלינקה באחד-עשר בספטמבר, עטוף טלית ותפילין ושפתותיו ממללות פסוקים ומאמרים.

כל זאת אני קובע בהסתמך על ידיעתי כעד ראייה ועל עדויותיהם של גב' טולה צייטלין, נחום ראמבה ואחרים שנמצאו אז במחיצתו של צייטלין.

ימיו האחרונים של צייטלין בגטו

ד"ר מרדכי לנסקי,  דבר, 26/5/1961. כונס לאחר מכן בספרו חיי היהודים בגיטו ורשה: זכרונות של רופא (ירושלים: ראובן מס, תשמ"ג)

במשך הכיבוש הנאצי לא ראיתי את הלל צייטלין. כי היה כלוא בביתו ולא יצא החוצה. מתוך דחף פנימי הלכתי לראות את פני האיש הדגול הזה, כי חזק היה רצוני לנהל איתו שיחה על המאורעות שאנו עדים להם. יהודים הובלו לאלפים ולרבבות אל מחנה המוות בלי התנגדות פיזית מצדם. והלא הוצאו לא רק נשים, זקנים וילדים. גם צעירים אמיצים וגיבורים שכחם במתניהם כמו הסבלים, נכנעו, וגבורתם נשתה בנוכחותו של חייל גרמני או אוקראיני. אפילו לגבי אנשי המשטרה היהודית, שלא היו מזוינים, לא גילו שמץ של התנגדות פיזית. ועוד חזון תמוה בא לידי גלוי. בשעה גורלית זו, כאשר הטרגדיה היהודית התגוללה ועמדה לפנינו איומה בשלל צבעיה השחורים והנוגים, שגעון עז תקף חלק מהאוכלוסייה היהודית לעשות עושר. שעה שהאומללים הסתתרו במחבואים והשאירו את מקצת רכושם בביתם, נמצאו אנשי בליעל מבין השכנים ששברו את המנעולים ושדדו את הרכוש. אפילו על האומשלג, במקום התופת, מכרו היהודים לאחיהם השבויים, שחכו לקרונות על התחנה במשך ימים אחדים, לחם לשבור רעבונם במחיר שעלה פי ששה על המחיר בשוק. במקום רגש של רחמנות – אכזריות, וחלף גילויי צדק – גנבה וגזלה. על כל זה חפצתי לדבר עם הלל צייטלין, לשמוע את דעתו ולדעת את השקפתו ויחסו אל תקופה זו.

לא בנקל עלה בידי למצוא במסדרונות הארוכים את המיטה בה שכב הלל צייטלין. בבית החולים שרר אז אי-סדר, צפיפות נוראה, ורעש. ניגשתי אל הלל צייטליין, ברכתי אותו בשלום, ומסרתי לו את המכתב. עמד נדהם כמה רגעים ולא יכול להוציא הגה מפיו. לבסוף שלט ברוחו וביקש אותי לשבת. ישבנו יחד על המיטה. פתח את המכתב והתחיל לקרוא. היה נרגז, חתנו לא כתב כלום על האנשים, שהיו כל כך קרובים לליבו, כל אלה האנשים נשמתם יצאה בטהרה זה מזמן בטרבלינקה. הלל צייטלין הבין למה לא הזכיר חתנו את שמות האנשים. אבל הוא רצה להאמין כי הם עודם בחיים. הוא ביקש ממני תשובה, למה לא נזכרו האנשים האלה במכתב. הבטחתי להביא תשובה מחתנו. דברי הרגיעו את רוחו ושיחתנו עברה על עניינים ציבוריים.

הסתכלתי בפניו, תמיד הביעו צער וכיסופים. ארשת פנים זו הייתה אופינית בשביל הלל צייטלין. אבל בשעה זו היה לי הרושם, כי הבעת הצער לבשה צורה יותר עמוקה והערגון כאילו התעדן ולבש אצילות מיוחדה.

הצגתי לפניו כמה שאלות:

"מה דעתך על הסבילות, אשר האוכלוסיה היהודית מגלה כלפי מסע ההשמד?"

על זה השיב לי:

"וכי מה יש לעשות? להתייצב נגד המרצחים, להתמרד? אין שום סיכויים לפעולת מרד".

שאלתי שוב:

"האם אפשר להכתיר בזר של קדושה את ההמונים המובלים להשמדה? האם אפשר בכלל לקרוא בשם קדוש אדם מישראל, שעה שלא ידוע, אם היה עומד בנסיון אילו רצונו היה חופשי והבחירה בידו? מסע השמד שנערך ע"י היטלר בניגוד אל גזירות השמד בתקופות הקודמות שולל מהאדם היהודי את הבחירה, כי רק דרך אחת נשארה פתוחה לפניו והיא הדרך לטרבלינקה."

על שאלתי זו נתן הלל צייטלין תשובה זו:

"שאלה זו נפתרה זה מכבר ע"י הרמב"ם, במקרה שיהודי נמצא הרוג בדרך, קדוש ייאמר לו, הואיל ובגלל יהדותו נהרג. כך פוסק הרמב"ם. לפי זה עיקר הקדושה היא המיתה עקב השתייכות ליהדות. יכול, איפוא, אדם מישראל להשיג את הכתר של קדושה בלי שיועמד לפני הנסיון. כמובן, המשיך הלל צייטלין את דבריו, יש מדרגות שונות בערך הקדושה. המיתה שבאה אחרי עמידה בנסיון, מעלה את האדם על מדרגה יותר גבוהה מכיוון שזה שלב עליון ביותר בסולם הקדושה".

בשעה שהלל צייטלין טרוד היה להסביר לי את השקפתו על עניין הקדושה, נזכר בכתב-יד שקרא במקורו. לפי דבריו לא השתמשו בו ההיסטוריונים היהודים.

"בכתב יד זה, אמר צייטלין, מסופר על מאורע שקרה בעיירה נידחת באוקראינה, בימי גזירת ת"ח. הקוזאקים של בוגדן חמלניצקי הקיפו את העיירה והזמינו את הרב ואת נציגי העדה אל ראש הפלוגה. הציעו לפני היהודים לקבל את הדת הנוצרית על יסוד התנאים האלה: כל היהודים יכולים להישאר בעיירה ולנהל את עסקיהם. חברי ועד הקהילה ישארו על כנם. הרשות בידי היהודים להתחתן בינם לבין עצמם. אם אין ברצון היהודים לקבל את הדת הנוצרית – יעשו בהם הקוזאקים כלה. כולם יישחטו ואיש לא יינצל.

הרב ונציגי העדה שמעו בשקט את הצעת הקוזאקים וביקשו לתת להם זמן שלושה ימים להקהיל עצרת עם. ראש הפלוגה הסכים. כאשר שבו הרב וזקני העדה אל העיירה, התקיימה אסיפה כללית והצעת הקוזאקים הועמדה לדיון. גדול היה הנסיון, כי התנאים של הקוזקים היו נוחים מאוד ומושכים את הלב. האסיפה הכללית החליטה בכל זאת לדחות את ההצעה ולמות על קידוש השם. מקץ שלושת ימים הגיש הרב את תשובת היהודים אל ראש פלוגת הקואזקים. כל היהודים נהרגו על קידוש השם ובתוכם זקנים, נשים וטף. רק נערה אחת בת שלוש עשרה שנה ניצלה בנס. היא התחבאה והקוזאקים לא השגיחו בה. הנערה נמלטה על נפשה והגיעה לעיירה יהודית ושם סיפרה את כל מה שעבר עליה ועל מות קדושים של אנשי הקהילה".

הלל צייטלין סיפר את המאורע בשקט, בלי התלהבות ובלי סימני התרגשות. קולו לא רעד ודמעות לא זלגו מעיניו. רק ברק עיניו נעשה בהיר מאוד, וארשת היגון בקלסתר פניו נעלמה.

היה לי הרושם, כי נפשו ערגה למות מות קדושים בנסיון, כמו היהודים באותה עיירה נידחת באוקראינה לפני שלוש מאות שנה, אבל לא כל יהודי זוכה לזה.

צרה עינו של היטלר ביהודים ולא נתן להם לטעום טעם של קדוש השם. היטלר רימה אותם בתחבולות מרמה ובמזימות רשע, ולבסוף ערף אותם ככלבים לשחטם כצאן.

דומם ישבנו רגעים אחדים.

חפצתי לדעת את תגובתו של הלל צייטלין על הירידה המוסרית של חלק ניכר של ההמונים.

"חשבתי על זה פעמים רבות. אספר לך מקרה. אתה זוכר את ליל האימים, כאשר האווירונים הרוסים הפציצו את הבניין של בית המשפט. נדמה לנו אז, כי בית החולים התרסק וכולנו ניקבר חיים. מה יכול יהודי לעשות ברגע איום כזה? ירדתי ממיטתי עמדתי על יד הקיר ואמרתי וידוי. כאשר נוכחנו, כי בניין בית החולים לא ניזוק ואיש מאיתנו לא נפגע, שבתי אל מקומי, והנה רואה אני כי חבילת החפצים שלי שהייתה מונחת על מיטתי, נעלמה, אני מתחיל בחיפושים, שואל את שכני, אולי ראו את החבילה. אחרי חיפושים ארוכים נוכחתי, כי השכן שלי גנב את החבילה בשעה שהסבותי פני אל הקיר ואמרתי וידוי".

הלל צייטלין היה נרגז.

"יודע אתה מי אשם בירידה מוסרית זו? הסופרים היהודים ובראש וראשונה אני בעצמי. אמנם, בי האשם. עשרים וחמש שנים עבדתי בתור סופר ומחנך ההמונים. נדמה לי, כי עלה בידי להרים את ההמונים מבחינה מוסרית אל שלב נעלה. לבסוף אכזבה כזאת. עבודתי כולה כאילו הלכה לאיבוד, אך ברגע היסטורי כזה, שאנו חיים בו, אנו עומדים בפני חזיונות מכוערים".

התרגשותו גדלה מרגע לרגע, עבר זמן-מה עד שעלה בידו לשלוט ברוחו, ושוב התחיל להאשים את עצמו.

"לא ביהודי האשם, כי אם בי. כתבתי כנראה מעט. צריך היה לכתוב יותר ודווקא במלים פשוטות, כדי שהיהודי מן הרחוב יבין בנקל ותכנן יחדור אל תוך נשמתו ויבלע בדמו. הזנחתי את ההמונים. רשלנות כזו, אין כפרה לעווני".

כבר הייתה שעה מאוחרת. החולים כבר ישנו שנתם. נחירת אפים ממושכה נישאה באוויר. נפרדנו. עליתי על משכבי, עצמתי את עיני, אולם לא יכולתי לישון. השיחה עם הלל צייטלין לא הרגיעה את נפשי. ספקותי לא הסתלקו.

הלל צייטלין כיהודי מאמין, תפס את המאורע ההיסטורי של הטבח הנורא כגזירה מן השמים, שאין עליה ערעור. על העם היהודי להביא קרבן, את מבחר בניו ובנותיו, כמו שאברהם אבינו מוכן היה להקריב את בנו יחידו, האם לא כתב הלל צייטלין בספרו "אלף בית של היהדות" כי "היהודי סובל תמיד מכיוון שנביא העולם מוכרח לסבול. מזמן שהעולם קיים סבלו תמיד אצילי הרוח, כי נגדם תמיד יתקומם עולם השפלות והכיעור, הרע והמושחת".

צייטלין האמין באמונה שלמה, כי העם היהודי הוא הלב של היקום. לפי הגדרתו של רבי יהודה הלוי. לא יכולתי לטבול את עצמי במעיין הזך של האמונה לפי תפיסתו של צייטלין. אחרי טלטולים רבים מצד אל צד סוף סוף נרדמתי. למחרת חכיתי לבוא חתנו של צייטלין. אבל הוא לא בא. האם נפל בידיהנאצים ויחד עם יהודים אחרים נשלח לטרבלינקה?

לא יכולתי לבוא אל צייטלין בלי מכתב. כי הייתי גורם לו בכך צער רב. החלטתי לחכות. אותו לילה. ביום שישי לספטמבר שנת 1942, יצאה הפקודה, כי על כל היהודים הנמצאים בגטו, לעזוב את מעונותיהם ולהתייצב בשטח הנמצא בין הרחובות גענשה, זאמענהוף, לבוצקה וסטאווקי, שם תהיה ביקורת המתייצבים ושם יוחלט מי ישאר בורשה. יותר לא ראיתי את הלל צייטלין. יחד עם כל החולים הובל גם הוא לטרבלינקה.

הקדוש הלל צייטלין הי"ד

כתב יד אלמוני, 'חורבן וורשה', מתוך הגניזה של רינגלבלום. צוטט בספר המועדים של לוינסקי, כרך ח, עמ' 132

[…] כשחסמו אנשי הגסטאפו את הרחוב שליסקה, שבגיטו הגדול בוורשה, והעבירו את כל אלפי הדיירים לתלייה, תפסו שם גם את הסופר והוגה-הדעות הישיש ר' הלל צייטלין. ישיש היה האיש. בשנים האחרונות ישב מבודד בביתו וכתב את חיבורו האחרון. הוא לא התחבא בשום מקום, והגרמנים תפסוהו, ואת אשתו, שניסתה להתחבא, הרגו בירייה. הלל צייטלין עלה על עגלת הגרדום כשהוא עטוף כולו בטלית. הוא ידע, שמובילים אותו לשחיטה, ורצה לבוא לקבר ישראל כשהוא עוטה טליתו, כמנהג היהודי. התמונה הייתה מזעזעת. עגלה מלאה אנשים נשים וילדים, כולם נידונים למוות, וביניהם יהודי גבוה, בעל זקן שיבה עטוף טלית.

התליינים הנאצים תמהו על המראה, וברגע הראשון נשארו מבולבלים. אך השוטרים קרעו מעליו את טליתו הלבנה גם מכות לא מנעו ממנו. ומחולל הובילו גם אותו באותה עגלת הגרדום. אולם משנודע בקהילה, שהסופר הלל צייטלין הובא לככר ההריגה (אומשלג-פלאץ), שם אחד הפקידים הנמוכים, רמבה, נפשו בכפו, ואף הצילהו מידי הרוצחים. חולה ורצוץ העבירו את הסופר הישיש לבית החולים היהודי, אולם הגורל לא עזבו גם כאן. לאחר זמן קצר התנפלו אנשי הגסטאפו על בית החולים והוציאו להורג את כל החולים, האחיות, החובשים והרופאים, ואתם גם את הלל צייטלין.

 

מודעות פרסומת

מחשבה משלך

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s