תורה וסחורה

המאמר "תורה וסחורה" פורסם בעיתון היומי "הבוקר" שיצא לאור בוורשא בשנת תרס"ט (1909). במאמר מצטט הרב צייטלין את "אחד העם", ברם עיקר טענתו מופנית כלפי מה שנראה לו הבעיה העיקרית של החברה היהודית: שלטון המסחר והחומרנות. ביקורתו של הרב צייטלין על המסחר לא הייתה נקודתית, והיא ליוותה את כתיבתו מראשיתה. במאמרו החשוב "געגועים ליופי", משנת תרס"ו (1906), הוא כותב:

"ראה! העיר תיפול. כל דבר שקרי, מלוכלך ולא טהור ייעלם. לקטנוניוּת, לצרוּת ולטומאה לא יהיה מקום. הכל יהיה חופשי ומואר […] בעתיד הרחוק יתבטלו לא רק כל המלחמות, מעשי כוחניות וקרבות, אלא גם הכסף, המסחר והרכוש הפרטי"

ניכרות בתפיסה זו טביעת אצבעותיה של ההגות הטולסטויאנית, עליה כתב הרב צייטלין בהרחבה במספר מקומות. באופן דומה, כאשר הוא יכתוב לימים את החוברת "התיבה" עבור החוג "הדתי-אתי" יבנה (תרפ"ד; 1924), הוא ימנה ארבע עשרה "אזהרות" לבני החוג, ושלוש הראשונות יהיו: "חיה רק על עמל כפיך"; "התרחק ממותרות"; "אל תנצל אף אחד". הוראה אחרונה זו היא, לדבריו, "ההוראה הגדולה של כל אתיקה והלכה". וכך הוא מפרט:

"התאמץ בכל כוחותיך לחיות על עבודה גופנית פשוטה ולא על המסחר. המסחר מיוסד בעיקר על הונאה, והונאה היא שקר […] אם אינך עדיין פועל – השתדל להיות לפועל […] אם הינך זקן מידי מדי או חלש להיות לפועל, השתדל לפחות לבחור לך פרנסה כזו, שבה יש ככל האפשר פחות מסחר […]

לכשתחיה רק על עמל כפיך ועם זאת תחיה בשקט, בצניעות, בהתאפקות, בהתרחקות מתענוגות ומותרות, יקל עליך למלא אחר ההוראה הגדולה של כל אתיקה והלכה: אל תנצל איש! […] התעשיין או האומן, המנצל את פועליו, מבלי לשלם להם לא רק את המחיר המינימלי המקובל בשוק, אלא את האמיתי השלם והמלא תמורת עבודתו נקרא מנצל. כל סוחר המונה את זולתו בין בקניה בין במכירה, נקרא מנצל.

מנצלים כיום גם המדינאים, העיתונאים, הרופאים וכל האחרים העסוקים ב'מקצועות חופשיים'"

אנקדוטה מעניינת בהקשר זה תאר יצחק שדה בזכרונותיו. כאשר היה הרב צייטלין מורהו הפרטי ברוסלאבל, התקיימה אסיפה שנתית של הסוחרים בצל הפוגרום בקישינב, והרב צייטלין התבקש לנהל אותה. עשירי העיר, מספר שדה, לא חיבבו את מורו. באותה אסיפה החל אחד מהם לנאום ולשיר "שיר הלל לממון": "רכוש הוא רכוש, כסף הוא כסף, שלי הוא שלי", וכל ניסיון לחלוקה סוציאליסטית של הממון היא גזל. שדה ממשיך:

"הנאום נמשך לא פחות מחצי שעה. התבוננתי במורי וראיתי שפניו, החיוורות גם בלעדי זאת, מלבינות שבעתיים, וכאילו אין בהן דם בכלל. הוא נשך שפתיו, ידיו הצנומות רעדו, וכולו נתכווץ כאילו היכוהו, וכל פסוק שיצא מפיו של הלה הוא לו כצליפת השוט […]

פתאום קם צייטלין בקפיצה. רגע נעצר תחתיו, כמהסס. מה יעשה עכשיו? היכה באגרוף על ראש הבור הלז? הוא עלה במרוצה על הדוכן. באולם נשתררה דומיה. רגע קט שתק גם הוא, אחר כך פרצה צעקה מפיו:

– בראשית ברא אלוהים! אלוהים ברא את השמים ואת הארץ, ולא הכסף! מנוולים! את האלוהים החלפתם בממון!

ובריצה ירד, בלי להביט ימינה ושמאלה, ושם פניו אל הדלת"

שדה מתאר את המהומה שהתרחשה לאחר מכן, וכיצד אמר מאן דהוא: "הוא דיבר כאחד הנביאים".

מאמרים נוספים בנושא הרכוש הפרטי והמסחר פרסם הרב צייטלין גם בשנות העשרים והשלושים, בין היתר גם ביחס למדינה היהודית שבדרך. מהם תורגמו: "מושג הרכוש והקניין בכתבי הקודש", "קדושת הקניין בממלכה תורתית" ו"על זיווג סוציאליזם ביהדות" – כולם ב"ספרן של יחידים" (מוסד הרב קוק; תשל"ט).

הדג חי במים, ישראל – בתורה. כיוון שפרש אדם מישראל מן התורה, מיד הוא מת, כך סיפרו לנו רבותינו. באו האחרונים וקראו לתורה – רוח. עם ישראל הוא עם הרוח, כל זמן שרוח העם משתמר – העם בתקפו. פג הרוח – אין לרגל עמידה. בא אחד העם ולמד להכניס את הרוח במעשים. כל המעשה אשר ייעשה בחיינו הלאומיים, ברוח ייעשה ולשם הרוח…

חלקו עליו חבריו: אם אין קמח – אין תורה. דרך ארץ קדמה לתורה. אין חיים לאומיים רוחניים בלי תנאים גשמיים טובים. חלה הגוף, נפל למשכב, פסו כוחותיו – פרחה הנשמה… יש נשמה ואדם אין… אמרו עוד: גם אנו מודים, שעם ישראל הוא עם הרוח, ושחי הוא – ברוח. ואולם צריכים אנו לבנות בראשונה משכן לרוח…

ובקצף גדול נלחם אחד העם במתנגדיו אלה, אבל ידוע ידע גם לחון אותם ולדבר על לבם . קורא הוא להם: אחיי, חבריי…

ואולם מתנגדים אחרים יש לאחד העם ואותם לא יחון. מלחמת עולם לו עמהם. שונאיו בנפש הם. הלא הם: בעלי המטריאליסמוס ההיסטורי. אלה אומרים: הכוחות הראשיים, היסודיים, הפועלים בהיסטוריה הישראלית כמו בהיסטוריה של כל עם ועם הם כוחות אקונומיים… ואני עבדכם לא להכריע באתי ולא לברר, אלא להביע ספק אחד קטן. נכשל אני במחשבה זרה אחת שרוצה אני להשיחנה לאחרים.

באחד מרגעי הדומיה, בשעה שאין המחשבה משועבדת לשיטות ולדעות מוגבלות, בשעה שעיני הרוח רואות מבעד לצעיף המכסה על דברים ומעשים, הריני עומד ותוהה – שמא אין כל בניין במציאות… שמא אין עם ישראל חי ברוח, שמא בדותא היא כל זה ה"רוחני" של עם ישראל… שמא מיישנים באגדה יפה זו את הלבבות ואת המוחות. חוששני שלעמים אחרים יש הרבה יותר רוחניות, הרבה יותר אהבה לרוחניות, הרבה יותר יראת כבוד מפני הרוחניות, מאשר לעם ישראל.

רואה אנכי שעם ישראל עוסק בתורה ובסחורה, אבל כמדומה לי שגם בשעה שהוא עוסק בתורה הוא עוסק בסחורה… מהרהר אני: עם החי בלי ארץ – מדוע לא יחיה גם בלי שמים…

הרבה יותר מאחד העם אני מאמין ברוח ובממשלתו. הרבה יותר מאחד העם אני מאמין בזה הכח הנפלא, אשר הוציא את עם ישראל ממצרים, קרבהו לפני הר סיני, כבש לפניו ארצות, שֹמהו עליון על כל, הקימהו מן המתים בימי עזרא ונחמיה, עוררהו, עודדהו, איחד את חלקיו, קיבץ את פזוריו. בזה הכח הנפלא אשר כאלוהים נגלה לכל באי עולם, בזה הכח הנפלא אשר הכניע את ממשלת האליל ויישר דרך לפני המלך המשיח.

אבל ירא אנכי שבא אלוהי המסחר וגרש זה כבר מליבות ישראל את אלוהי הרוח. מאמין אנכי ש'בכל מקום שגלו ישראל – שכינה עמהם'. ואולם מרגיש אנכי שהשכינה נצטמצמה והתכווצה לתוך תא אחד קטן, את השאר הניחה – לקונה, למוכר, לחנווני…

אלה האלוהים האדירים הכובשים ל"א מלכים, "הנושאים את עם ישראל כאשר ישא האומן את היונק", אלה האלוהים הנגלים למשה, לישעיהו ולירמיהו, אלה האלוהים המדברים בפי האיסיים, התנאים, החוזים, החסידים, אלה האלוהים אשר בשמם יקרא ישראל תחת החרב, תחת הסכין, במצולות ים, במדורת האש, בכל עת רעה – כיוון שרואים הם את בניהם עובדים ומשועבדים בכל חושיהם למטבע, מיד הם נסים לעולם הצללים, עוזבים את המשכן שבלב האדם – ונעלמים.

ועם ישראל הלא מכוח מכות רבות ושונות מבית ומחוץ שוקע זה דורות רבים במסחר ובמסחר קטן. דור לדור ימסור אינסטינקטים של חנווני. אבות ינחילו לבניהם את האמה ואת הליטרא ואת האגרה… כל הגדול והיקר יוצא תחת שבט הביקורת של קטני המוח וצרי הלב. בינו נא: עם החי זה הרבה מאות שנים בגטו אפל, בלי שמים רחבים, בלי מלחמה, בלי גבורה, בלי כיבוש, בלי מגע אנושי ישר עם עמים אחרים, בלי שייכות פנימית לכל המעשים הנעשים תחת השמש… – האמנם אפשר לו לעם זה שיהיה לו יחס לבבי, אמיתי, עצמי וטבעי למה שיוצא מגדר המשא והמתן, למה שאין לו כל תפיסה בחיי השוק והוא הוא התוכן האמיתי של החיים?

ושומע אני ככל יהודי אותה בת הקול המנהמת בחורבות הר חורב, יודע אני את כל הקדוש, היפה והנעלה שבאֹהלי תורה, ויודע אני את 'המתמיד' ואת הגאון ואת החסיד ואת כוח רוחם העז, ויודע אני את הקדושה ואת הצניעות ואת גודל הנפש של רוב רבני ישראל, ויודע אני שהתורה פרשֹה ממשלתה על כל ישראל ומפניה נכנע 'הגביר'… ויודע אני גם זה, שהיה לישראל תמיד חרדת קודש מפני התורה, יראת הכבוד מאין כמוה מפני נושאיה, הרבה יותר מאחרים. אני יודע זאת ומאמין בזה.

אבל יודע אנכי גם זה, שרק במקום זה התבצרה השכינה, רק מקום זה כבשה לה, לא היה לה בעולמה אלא ד' אמות של הלכה, רק ההלכה דחפה את הסוחר, רק בכוח אלוהותה הכריחה את הגביר להיכנע לה ולירוא מפניה, יראת הרוממות. במקום שדיברה היא, שכח היהודי את כל עמלו וקניינו, את כל חשבונותיו ואת כל ערכי החול אשר לו, כל ערכי האגורה אשר לו. בזכותה ניצלו גם הנבואה, האגדה, הקבלה והחסידות, כל חזון וכל משאת נפש. הרי כל אלה הדברים עבדו סוף סוף גם הם להלכה. אמנם יש אשר כל אלה חפצו להצר את צעדיה – אבל היא גברה על כולם ושעבדה לה את כולם.

בית המדרש – זה המקום האחד אשר התחרה עם השוק ונאבק עמו וגם יכול לו.

ואולם בשעה שנגלו שמים חדשים, אופקים רחבים, בשעה שנגלו צרכי רוח אחרים – הראה החנווני שביהודי את כל כוחו, את כל ממשלתו ההיסטורית ואת כל הצמצום, ההגבלה והקטנות אשר בו.

ולפיכך, אף על פי שישראל הוא במובן התורי עם הרוח באמת, הנה אין לו (בשדרותיו הרחבות) צרכים רוחניים במובן האירופי. ומזה כל אותו הלעג אשר תשמע בכל אשר תפנה לאנשי הרוח, ושאינם בעיני החנווני אלא 'אנשים ריקים'; כל אותו 'הביטול היהודי' האמיתי לכל מי שמדבר בשם צרכי הרוח וקנייני הרוח; מזה כל אותה הקטנות, הצמצום וצרות העין בכל מפעלינו הציבוריים; מזה היחס של היהודי לאמנות, לספרות ולכל חזון לב, כאל דברים של מה בכך; מזה מדת-הזרת שבה מודדים אחינו כל דבר אשר לו הוד ואשר לו נצח; מזה כל אותה החולשה לזחילה הסרטנית שבכל תנועה לאומית שלנו; מזה גם אותו היחס של שנאה לדעותיו והוכחותיו של אחד העם מצד בעלי בתים וסופרים, זקנים עם נערים. ומזה, לאידך גיסא, ההכנעה וההתרפסות וההתפעלות של עגל – של תלמידי אחד העם וחסידיו. כאלה כן אלה רואים באחד העם – תכלית הרוחניות. הראשונים מאמונתם העמוקה רק בדבר אשר לו מידה ומשקל ומחיר ממוני – רואים באחד העם אחד ממבלי עולם. האחרונים אשר יש בלבם שאיפות רוחניות בעלי-בתיות מצומצמות – חושבים כי אין קדוש וטהור מאחד העם.

אל הרוח ודרך הרוח של אחד העם עוד אשוב. בהרבה דברים – בדרכו אני הולך, בהרבה דברים והם היותר עיקריים בשיטתו – לא ירד בני עמהם. [אולם] פה חפץ אני להגיד שהרבה הרבה צריך היה אחד העם לעיין, לחקור ולדרוש, לשאול ולפקפק טרם יוציא הלכה פסוקה, שעם ישראל עם רוחני ככלל, לא רק עם רוחני במובן התורי, דתי. כמדומה לי שכל הניסיון של 'תקופת ההשכלה' ושל 'תקופת הלאומיות', ונסיונו של כל אחד ואחד מאיתנו, ולכל לראש ניסיונו הספרותי של אחד העם עצמו – מלמדים את ההפך.

 

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"

 

מודעות פרסומת

מחשבה משלך

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s