האדם החדש

את הספר "האדם החדש" חיבר ד"ר נחום אריאלי (תר"צ-תשס"א; 1930-2001) בשנת תש"מ (1980). ד"ר אריאלי היה בנו של הרב יצחק אריאלי, ר"מ בישיבת מרכז הרב, והוא עצמו היה בוגר ישיבות חברון ופוניבז'.

הספר עצמו הוא מסה ארוכה, ייחודית בנוף הישראלי דאז, אודות משקעים וצלקות המוטבעים בתרבות המערב הנוכחית כתוצאה משני אירועים מכוננים: השואה והפריצה הטכנולוגית אל החלל. אלו, לדבריו, שינו מן היסוד את האופן שבו האדם תופס את העולם ואת עצמו.

בעוד האדם הישן היה מונע בכוחם של שיקולים ונימוקים – כלכליים, ביטחוניים, תבוניים או רגשיים – שהיו ניתנים להבנה ומתוך כך גם להכללה ולחיזוי, האדם החדש נושא בחובו את הרעיון המסוכן של הפריצה אל הבלתי גבולי. כך הוא מתאר זאת בפרק השלישי, "מולידיו של האדם החדש" :

"איזה מן דמות הוא אפוא האדם החדש, כאשר מוליד אחד שלו הוא ההתגלמות המושלמת של הרוע, של האיוולת השטנית; והמוליד השני הוא הביטוי המושלם של התבונה? צריך, אם כן, האדם החדש להיות מין כלאיים אבסורדי, המתבטא פעם בביטויי תבונה נפלאים, ופעם בשרירות דמונית? אבל באמת כל ביטוי שלו אינו אלא שימוש מרבי של הכוחות הפוטנציאליים הטמונים בו […] והוא בדרך אל ההגשמה העצמית של אידאת האדם, שהיא האידאה של הבלתי-אפשרי-המתממש"

אריאלי דן בהשלכות של רעיון זה על אתוס החירות של האדם החדש, ומציג מספר תכונות ייחודיות לו, ביניהן: התעוזה לממש כל רעיון העולה על הדעת (והתעוזה להעלות אותו), ללא רסן וללא גבולות; חוסר הסיפוק ואי-השקט המתמיד; השאיפה למיצוי כל אפשרות קיום שעדיין לא הוגשמה; שלילת כל ציות למקור סמכות, וכן כל הקרבה; הניכור המהותי מן הזולת; מיסוד כל צורות ההתקשרות על האמנה החברתית, כתחליף לברית הקיבוצית; שחרור מתחושת האשמה הדתית-מיתית, ששימשה כמקור לאחריות; התשוקה להגשמה עצמית כתחליף לפעילויות הכרוכות באהבה אנושית; עליית כוחם ומשקלם של פני השטח והתדמית התקשורתית; ועוד.

לצד העיסוק בעומק התאולוגי השרוי ברבדיה השונים של התרבות, אריאלי דן גם באופיה ובתפקידה של הדת עצמה בעולמו של האדם החדש.

הציטוטים להלן מתוך הפרק הרביעי, "השואה".

השואה שהתחוללה על יהדות אירופה היא פריצה אל הבלתי אפשרי, מבחינת הלא-תבוני והלא-רגשי שבה, כי התבוני והרגשי הם שני ממדים של האפשרי. כי החידוש בשואה אינו במעשה רצח-ההמונים ולא בגילויי האכזריות האיומים. תופעות כאלה היו גם בעבר, אם גם בשיעורים אחרים, אלא שהן אינן עומדות על הכמות. רוצח-המונים מסוכן יותר לחברה, אבל מבחינת טיב המעשה, הריהו מקבל את שמו המלא ברצח הראשון שלו.

אולם הרצח במישור האנושי אינו משולל בהכרח יסוד תבוני ויסוד רגשי. כל זמן שהרוצח מוצא נימוק למעשה, ויהא זה נימוק מסולף ומטעה הטעיה עצמית, בגדר הנימוק הרסקולניקובי, שאינו אלא אשליית נימוק; הריהו מעוגן עדיין במישור התבוני. כי ההיזקקות לנימוק היא תביעה של התבוני. והתבוני מתגלה גם בלבטים הנפשיים קודם למעשה.

והוא הדין הרגשי, המוצא את גילוייו ברצח על ידי הרצון להתקיים או לקיים את הקרובים לו, ולו-גם על סמך חייו של האחר. זהו רגש מסולף, אבל עדיין יש בו מן הצבע הרגשי. נירון קיסר מעלה את רומא באש כדי לחבר אלגיה. זהו כמובן שיא העיוות של הרגע הבא לידי ביטוי באבסורד על ידי יצירת סיטואציה של עצב כדי להביע את העצב. אבל הקו הנמתח מן המעשה האיום אל הנימוק, ויהא דק וחיוור כאשר יהא, עדיין נראה לעין. נירון קיסר הוא מטורף ללא ספק, ועם זאת כאשר אתה מחפש את המניע למעשה הטירוף שלו, אתה מוצא אותו ברגש המסולף. ועל רקע זה, המעשה ניתן אפילו לחיזוי מראש, שאכן יקומו מטורפים בעלי רגשות מעוותים ויעשו מעשים שיודרכו על ידי רגשות כאלה. על כן הרוצח שייך עדיין לאנושי, ומעשה הרצח שייך לתחום האפשרי.

אולם השואה היא תופעה מעבר לתבוני ולרגשי, על כן היא מבטאת את הזוועה והאימה של הבלתי אפשרי. כי כאן ניתק הקו המתוח מן המעשה אל העושה מבחינת הנימוק. סכום האפשרויות של מה שיכול אדם בשוליים לבצע על פי הסטטיסטיקה של ההסתברות מתמצה עד הגבול האחרון, במעשה השואה. שום הסבר פסבדו-תבוני או עוות-רגשי אינו יכול למצוא את הדרך אל מוחו השטני של רב-הטבחים יוצר השואה. כיצד עלה זה על דעתו, לעשות מעשה שאינו משרת בשום דרך אינטרס כלשהו, חומרי או רגשי? וכי למה ירצה אדם להרוג אדם השרוי מעבר לקצווי העולם, ואשר לעולם לא ייתקל בו, ורק משום שיש על הנרצח תו של גזע מסוים? […]

על כן אין השואה פונקציה חייתית. משום שהחיה אין לה דמיון ואין היא יכולה לעבור את גבול עצמה. מתוך כך אפשר להישמר מן החיה, למדוד את שיעור הֵזקה ולהציב לה מחסומים, שהם מלכתחילה מחסומים המגבילים את אפשרויותיה של הפעילות החייתית. לעולם החיה פועלת בתוך שדה פעילות מותחם של אינטרסים קיומיים-טבעיים. לא היא הציבה לעצמה את התחומים שלה, אלא הטבע, או גורמים חיצוניים מכוונים או מקריים. על כן לא החיה שבאדם חוללה את השואה, אלא האדם שבאדם, אשר רוח אחרת הייתה בו.

מהי אפוא הרוח הזאת המפעמת באדם ודוחפת אותו לפעולה חסרת תכלית אינטרסנטית ואשר על כן אי אפשר לראות מראש את כיווניה? זוהי רוח-אדם, שכאשר היא משתחררת מן השותפות עם היסוד החייתי-טבעי הטמון בה, היא מנתקת את כבלי התכלית. היסוד החייתי-טבעי אינו פועל ללא אינטרס, ותהא זו פעולת בניה או פעולת הרס. טובת הנאה קובעת את חיוב המעשה. ואילו רוח האדם בלי השותפות החייתית-הטבעית מבקשת רק לממש את עצמה על ידי מיצוי תכליתי של כוחותיה. מה הם הכוחות האלה? הם אינם קונסטרוקטיביים לפי ההגדרה. כי הקונסטרוקטיביות היא כבר שייכת לתכליתיות האינטרסנטית. אולם הכוחות האלה הם כוחות של יכולת הרצון ומימוש היכולת היא ההגשמה העצמית של האדם כ"יש" פרטי החי ביחידותו כחטיבה שלמה בתוך עצמה. האם ייתכן כדבר הזה, כלום יכול אדם לנתק את עצמו מן הגורמים הסביבתיים? שאלה זו תתבהר בהמשך הדיון, אך זוהי השאיפה של רוח האדם כאשר היא נעשית מופנמת ומוציאה מתוכה כל שאינו מזהה אותה. ואז אי אתה יודע לאן תנשב הרוח, לכיוון הרוע או לכיוון הטוב. בזה ובזה יכולת הרצון עשויה למצוא את ביטוייה, כיוצא במעשה השואה.

והנה השואה כמוליד מבטאת את הרוע ללא שיור, היינו המידה המלאה ללא שום תערובת של לא-רוע, על כן האדם החדש, כל זמן שלא נכנס בו גורם מוליד אחר, הריהו התגלמות של הרוע, הפועל לא במישור התבוני והרגשי, אלא במישור הדמיוני הפרוע, שהוא לעולם גשר אל הבלתי-אפשרי. כי השואה היא שחרור מוחלט של רצון האדם מתלות בכוחות או גורמים זרים חיצוניים לו. מבחינה זו הריהי הפקעה טוטאלית ואבסולוטית של האלילות והפיכת האדם לאל עצמו, בלא שהצהיר על כך במפורש. כלומר, אף לא זה, אף לא הצורך בהצהרה שהוא אל; שהרי המונח אל מבטא לא-אדם ואז מקויימת שוב הכפיפות של אדם לגורם חוץ-אדם. זה היה בזמן העתיק, כאשר קיסרים לא מצאו דרך להנחית את שליטתם המוחלטת, אלא אם הפקיעו את עצמם מן הזירה האנושית ועלו לדרגת אל. ואילו האדם החדש אינו נצרך לכך. דיו היותו אדם, הפועל על פי הרצון האימננטי.

זהו אפוא סימן ההיכר הראשוני של האדם החדש, הרע, הממצה את כוחותיו עד לידי מיצוי תכליתי של הרצון החופשי. המיצוי הזה אינו יכול להתרחש באפשרי אלא בבלתי אפשרי, כי האפשרי מותנה על ידי גורמי חוץ, אך כיוון שאינו ירא מדבר, הוא מסלק את הגורמים המפריעים לו לבצע את רצונותיו הבלתי אפשריים, שהם רצונות בלתי תכליתיים, פרט לתכלית אחת, שהיא ההגשמה העצמית שלו כאדם. אלא שזוהי הגשמה עצמית שלילית העושה שימוש ברוע במישור הבלתי אפשרי.

הוא שאמרתי, אין החיה פועלת במישור הבלתי אפשרי, שהוא הבלתי צפוי. היא אינה יכולה לעבור את הטבע ולעולם היא מודרכת על ידי האינסטינקטים האימננטיים הטבעיים, אשר אחריהם ניתן לעקוב בתצפיות הניסיוניות, הנותנות לנו סטטיסטיקה של התנהגות. הטבע חוזר על עצמו במסלולים הקבועים שלו המאפשרים את לוח ההסתברות של מה שעומד להתרחש במישור הטבעי. לעומת זאת האדם, מה שמציין אותו כלא-חיה, בכך שהוא עובר את הטבע. כבר בשעתו הראשונה אינו מסתפק בנתון הטבעי, ואינו מודרך על ידי האינסטינקט הטבעי, היודע כיוון אחד בלבד. מעשיו מובעים על ידי שיקול דעת ובחינה של כיוונים ואפילו מנוגדים, על כן אי אתה יודע לאיזה כיוון יפנה. ועובדה זו בלבד כבר פותחת בפניו את הדרך אל הבלתי אפשרי.

לפיכך רק אדם שייך לתרבות, כי על פי הגדרתה היא העברה על הטבע. ואין זה משנה לגבי מושג התרבות מהו טיבה של העברה זו, אם היא בכיוון הטוב או בכיוון הרע. גם תרבות אנשים חטאים מעוגנת במושג התרבות, כל זמן שיש במעשיהם משום אי הסתפקות בנתון הטבעי. בה בשעה שהאדם הפרימיטיבי המציא את הסכין, ולו גם מאבן, כבר עבר בכך את הנתון הטבעי, באותה שעה נולדה התרבות, גם אם עשה שימוש לרעה בסכין. כי כל הפלגה מעבר למצוי, היא הפלגה אנושית. ובאותו שיעור של ההפלגה, מתממש המימוש הראשוני האנושי, משום שכל מימוש, ויהא המינימלי ביותר, אינו התפתחות מכאנית של הטבע, אלא הכרעה של הרצון החופשי.

בעולם הישן זרמה ההוויה של האני האישיי, בהוויה הזורמת של האני הקיבוצי. העולם מטיבו אינו שואף לאוניפורמיות. הוא מנומר בגזעים ובצורות חיים, שהיוו קיבוצים מוגדרים של האנושות האחת. וכשם שהאני האישיי זרם באני הקיבוצי, כך האני הקיבוצי זרם באני האוניברסלי. עם, ויהא במעמד של קיסרות, הכיר בזכות הקיום של כל גוף קיבוצי. רומא האימפריאלית עשויה לכרות ברית ידידות שהיא ברית שלום עם יהודה הקטנה כאני קיבוצי מוגדר השונה בכל מערכות חייו האינטלקטואלים-המוסריים והפיזיים מרומא האלילית. אך כאני קיבוצי מוגדר, משקל הכמות אינו בהכרח שיקול במאזן הכוחות של הברית, אלא האידיאה שאני קיבוצי זה מגשים. כגוף קיבוצי, ויהא קטן ככל שיהא, מתקיים מחוץ לשמש הקיסרות, על פי חוקיות אורגנית פנימית, ואינו נזקק לחסותה של הקיסרות הגדולה זולת ברית-ביטחון, הנעשים שווים בתורף הברית. זו אפוא זרימת ההוויה של כל הנהרות והאגמים השבים אל האוקיאנוס, וממנו מתפשטים אל תבל רבתי.

אולם השואה כמציינת רצון להכחדת עם, מנתקת את זרימת ההוויה של האני הקיבוצי. היא אינה מכירה בגוף מלוכד מחוץ לגוף הפרטי של היחיד. כלומר, היא שמה אותו ללעג בכך שהיא מפרקת את האידיאה הקיבוצית, שהיא על פי טיבה אידיאה בעלת היקף רחב יותר הנבנית מאידיאות אינדיבידואליות, הזורמת לתוכה ויוצרת את האחדות שבריבוי. ואשר היא עצמה נעשית מעתה המעיין השופע המזין את הנחלים הקטנים. שוב אין האני האישיי זורם בתוך האני הקיבוצי, ואז היחיד עומד כולו על יחידיותו, ללא זיקת גומלין לאני רחב יותר. משל אתה מנתק את הנהר מן הנימים המקשרים אותו אל נהרות אחרים, ואז אתה מבקש שהוא יתמלא בעצמו מעצמו אל עצמו. ניתוק זה אינו מתרחש אלא אם כן היחיד חש בעוצמתו הבלתי נדלית כמקור-מספיק למלא את רצונותיו. אולם במצב כזה אין הוא יכול להישאר אדיש לאני הקיבוצי הדורש ממנו להזרים לתוכו את עוצמתו האינדיבידואלית. מפני זה חושש היחיד, כביכול הוא נתבע לוותר כלשהו מעצמותו, על כן הוא רואה באני הקיבוצי אויב המאיים ליטול ממנו חלקים מכוליותו, לפיכך יקום עליו האני האישיי ויכחידו. אך הכחדה זו אינה בהכרח על פי שיקולים פרגמטיים, אלא מתוך רצון של גילוי עוצמת האני האישיי.

כי אדם-שואה הוא מין יחיד שאינו נרתע משום קיבוץ. מרשה לעצמו להכחיד לא מתוך חשבונות תועלתיים, כלכליים או פוליטיים, אלא כדי להבליט את האני האישיי שלו, וכל שאינו באני האישיי שלו, הוא משולל זכות קיום. זוהי אינדיבידואליות שהניכור הסוציולוגי הוא האידאל שלה. כי זולת-אדם שוב אינו גורם ומכריע במעשי אדם, על כן האני הקיבוצי חייב להיכחד, משום שבאני הקיבוצי פועל באופן סמוי יסוד על-אנושי. וזוהי אפוא סיבה נוספת להכחדתו. כי ההתלכדות הקיבוצית משרתת אינטרס טבעי המעוניין בהתלכדות הבין-אישית כערובה להמשך קיומו של הטבע. אינטרס זה הוא לאו דווקא אנושי על פי טיבו, אלא כלל קוסמי, הנתמך על ידי רצון-על. על רקע זה נוצר העימות בין האני האישיי הפועל רק על פי דחף אדמי ללא תערובת של גורם-חוץ, לבין האני הקיבוצי הנשמר ואפילו מופעל על ידי גורם לא-אדמי. זהו מאבק בין אדם ולא-אדם, והניתוק אפוא של האני האישיי מן האני הקיבוצי הוא ביטוי קיצוני של השלילה הזאת ורצון להעמיד הכל על אדם בלבד […]

כיוון שהשואה היא מחוץ לתבוני ולרגשי, היא מבטאת את הסובייקטיבי, ללא שום אפשרות לחדור אל הכללי ואל המוחלט. היא מודרכת על ידי הדמיון הפרוע שאין לו חוקים אוניברסליים. על רקע זה נולדת אבחנה בין אינדיבידואליזם בלתי מוכר, הרואה עדיין את הוויתו הזורמת של האישיי כיסוד לחברה, והעובדה הזאת אפילו מסייעת בידי האישיי לזרום בכללי ובמוחלט; לבין האינדיבידואלויות המנוכרת שאינה מכירה כלל בחברה, ואז היא בהכרח מגיעה לסובייקטיביזם סוליפסיסטי חמור, כיוון שהיא סוגרת על עצמה בפני הכללי.

האני האישיי הזורם באני הקיבוצי יכול לקיים בידו עדיין את כלי האמת, לבחון על פיהם את דרך חייו ולהטות את זרימתו לאפיק הנכון. אולם האינדיבידואליסט המנוכר, אין לו שום אמת לקביעה מוחלטת, פרט לעצמו. על כן הוא מעבר לכל מסגרת המגבילה אותו. זוהי השהות בבלתי-אפשרי.

 

Advertisements

כתיבת תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s