האימה וההתחייבות

את המסה "האימה וההתחייבות" פרסם הסופר אהרן אפלפלד, זוכה פרס ישראל, בספרו "מסות בגוף ראשון" שיצא לאור בשנת תשל"ט (1979). בניגוד מסוים לסיפוריו, בהם השואה נמצאת בשוליים – משהו שעדיין לא, משהו שעבר, משהו שברקע – כאן מתבונן הסופר אל תוך התהום בעצמה, וכותב דין וחשבון נוקב על ההתנסות, על העדות ועל הזיכרון. יש כאן קילוף מכאיב של חקר השואה, והצצה אל תוך הטירוף האישי והאנושי. נחשפת כאן שואה שמעבר למילים הרגילות – תופעה דתית-רליגיוזית עמוקה, שאף החזירה לשימוש את "אוצר המילים היהודי השורשי".

על השנים 1939-1945, המכונות בפינו תקופת השואה, נכתבה ספרות עניפה. זוהי ספרות עדות לרוב על פורענות האימה, שהעדים התנסו בהן, ובעדותם ביקשו לתת פורקן לאימה ולהציב זכר לסבל שלתהומו אין שיעור. זוהי ספרות של ניצולים, שכל הפסיכולוגיה של הניצול גלומה בה: החיפזון, הגמגום וכמעט העדר כל אינטרוספקציה; כאילו כל שהתרחש – בחוץ התרחש. חשבון הנפש, אם ישנו כזה, עיקרו במסקנות חברתיות ולא בתהומה-של-הנפש. כל שנתגלה ליהודי בשנים הללו גדול היה משיעור הגיונו ושיעור נפשו. הוא היה בעצם חללה של הזוועה, ומשיצא ממנה שוב לא ביקש אלא לראות בה ביעות, בקע חיים שיש לאחותו חיש מהר, זוועה שאין להביא ממנה משל אלא שנינה. ובעוד הניצול מספר, מגלה, בה בעת הוא מכסה. הרי אי אפשר לא לספר, אך גם אי אפשר לחיות בחלל הזה. גילוי וכיסוי זה נמשך עד עצם היום הזה, והוא שיוצר את החיץ בין העולם האפוקאליפטי ובין עולם החיים באופן שכמעט אי אפשר לגשר על פניו.

עדותו של ניצול היא ראשית כל פורקן, וכדרך כל פריקת משא, אין נושא המשא מבקש אלא לפרוק מעליו ובמלוא החופזה את המטען. מה אירוע בינו ובין האימה במרוצת שנות הסבל – מה נשתנה בו ומה יהיה אורח-חייו מכאן ואילך – על כך, נדמה לי, לא תמצאו תשובה. אדרבא, קיים היה אצלו איזה רצון נואש לפרוק במהירות את מטען האימה ולהסתגל חיש מהר לאמת המידה של החיים האזרחיים.

הפרוצס הזה לא עבר בלא מכשולים. יסורי אשמה המתחלפים בהטחות כלפי מעלה מבצבצים לעיתים משיטי העדות, אך אלה הם סימני לווי ולא מהות העדוּת שעיקרה, כאמור, בפורקן. ההטמעה, אם נתרחשה, נתרחשה בסתרי הנפש.

וכשם שהמעיד לא יכול היה להמשיך ולעמוד בחללה של אימה זו, כך גם היהודי שלא נתנסה בה. נוצרה מעין ברית חשאין בין הניצול המעיד ובין מי שעדות זו, כביכול, מכוונת הייתה אליו, ברית של שתיקה, שהרבה אי-הבנות נערמו בדרכה.

החזיונות האפוקאליפטיים הלכו וניתרגמו בשפע של מילים ומושגים: טראומה, זוועה, שואה – מילים ומושגים המציינים לרוב דחייה, ריחוק ולעיתים על דרך הוולגריזציה: הרי זה אירע שם. תנאי הגלות הם שיצרו אותם. אנו חופשיים מהם. לימים, משראה הניצול שעדותו מסתלפת, ניסה הוא לתקן את רושמה: אדרבה, עשינו. לא הובלנו כצאן לטבח. שמרנו על כבוד האדם ועל כבוד היהודי שבנו. שיח ושיג אפולוגטי זה, שחייב היא לעצמו ולסביבתו, לא היה אלא תגובה של התגוננות. הסוד נשאר בעינו.

ומכיוון שהעדות לא מצאה לה קרקע חיים בחיים הלכה היא ונדחקה אל הגנזך, אל מצבת הזיכרון, אל החלל הסטרילי של המחקר המדעי. והפשר הלך חיש מהר ונעשה לשאלה היסטורית. מה אירע וכיצד אירע. לכאורה, הרי אלו שאלות במקומן. אלא שאנו כבר מנוסים ויודעים, ששאלות מעין אלו יותר משהן מעידות על מצוקה הן תחבושת רפופה על פצע המסרב להגליד.

לכאורה, חזר הכל למסלולו הרוהט. העד העיד כפי שהעיד, הספרים נערמו על האיצטבה, הגנזך עשה את שלו. המדען אינו יכול לטעון שאין לו דוקומנטציה. ומה גם שנצטרפה איזו סאטיספאקציה: הרי אנו חיים על אף הכל, המזימה לא השכילה. ולא עוד, החורבן הביא לתקומה ולתחיה. הלקח המר נהיה ללקח ברור. מי לא ירגיש ששפה זו, אף ששפה היא, היא כולה קרום עליון. הבא לטייח את האימה באופן כזה ובמבחר מילים כזה, מעיד על עצמו שהוא מחוץ לחללה של אותה אימה; ולא עוד: שמושרש הוא במושגיו הישנים, שבינם ובין מה שהתרחש המרחק הוא התהום.

ואמנם, הניצול העיד כפי שהעיד, לרוב לא גילה אלא [את] חיצוניותה של האימה. את תוך-תוכה העלים גם מעצמו. כלום בשל כך נאמר, שהכל התרחש בחוץ, שדבר לא נשתנה? ועוד: הורגלנו על השואה בלשון המספרים הגדולים ואין לך כלשון הזו המרחיקה מכל מגע. אין לפדות דבר, ולא כל שכן אימה כזו, אלא בלשונו של היחיד. היחיד כסובייקט – זו הייתה המציאות, ולא המספר האנונימי. ביחיד זה, כיחיד, התרחשו הדברים, שלעת-עתה אין הדוקומנט מעיד עליהם. הדברים לא נתרחשו בסתמיות הכוללת אלא כחוויה שדבקה והייתה לחלק מהבשר וחוויה זו שינתה אותו כליל.

את השינוי הזה לא תגלה עין זר. הוא חבוי בנבכי הנפש. הביטוי החיצוני הדל לעיתים, המטעה לעיתים – אינו אלא קרום דק.

האימה האפוקאליפטית לא נמשכה יום-יומיים. היא נשתרעה לאורך שש שנים. ספק אם ישנן שש שנים ארוכות כאלו בהיסטוריה היהודית. היו אלו שנים, שכל דקה, שניה וחלקי שניה גדושות היו מעבר ליכולת קיבולן. ומכיוון שהאימה נשתרעה לאורך שנים רבות כל כך, לא הייתה הרגשה או מחשבה שלא עברה את כור המצרף של הסבל.

היהודי עמד, פתע, על כרחו, לא רק מול אימת קיומו אלא לנוכח התפוררות של אמונות ודעות, שאך תמול-שלשום העניקו לחייו אחיזה, מסגרת ומשמעות. הרביזיה, כמובן, לא נתרחשה כמהפכה, ולא בן-יום. מדברים על האימה כעת סבל גופני, סתמי. בלא לראות כי הסבל הנפשי לא היה פחות ממנו. אם בחוץ חבטה האימה, הרי בפנים קדחו ייסורי הנפש. מיהו האדם, ומיהו יהודי. במושבת העונשין היו מצוקות אלו כלחם וכמים. אל נשכח, השואה מצאה את היהודי לא בעוז אמונתו הישנה אלא ברגעי רפיפות של חיפוש דרך, של התעצבות מחדש. חלקים ניכרים מהעם כבר היו מעבר למיתרס. על כן כה עצמו יסורי-הנפש.

היהודי עמד פנים-אל-פנים מול עריית עצמו ומול יהדותו הרודפת אותו. בעירה פנימית זו לא הייתה קטנה מהאש של החוץ.

אני מהסס לומר זאת, אך מוכרחים לומר זאת: האימה האפוקאליפטית של השואה עברה עלינו כניסיון רליגיוזי עמוק. לא קל לומר זאת, מפני שקשה להסביר זאת לעיתים גם לעצמך. וקשה לומר זאת מפני אי-ההבנה. ודאי שאין אני מתכוון לתמונת העולם הידועה, אשר בה, כביכול, שוכן הבורא למעלה ואדם למטה ואדם בודה לו את מידותיו של האל על פי מושגיו שלו, ואם אין הם לרצונו או סותרים את מושגיו הרי הוא מתקומם ומטיח דברים. לא הייתי שב אל תמונת עולם פשטנית זו אלמלא כמה עדויות שעלו מפי כמה ניצולים, ושוב כאיזו אחיזה במושגים אזרחיים ממוזגים הלובשים לעיתים ארשת של רליגיוזיות.

באומרי, כי אימת השואה עברה עלינו כניסיון רליגיוזי, אינני מתכוון לדברים מוכללים בתחום המופשט אלא להתנסויות פיזיות בין אדם לאדם ובין אדם לחומר הסובב אותו; איכות אחרת של יחס והתייחסות נוצרה בינו ובין הסובב אותו וממילא כלפי עצמו. חוויות דקות וצורבות אלו הן תחומו של היחיד ואני מסופק אם אפשר להביאן כעדות של כלל; ואף על פי כן, נדמה לי, שלא אחטא אם אומר, כי היו תחושות קשר שאפשר לדבר עליהן כניסיון יהודי רליגיוזי.

באי-הביטחון האפוקאליפטי שבו היינו שרויים לא יכלו, נדמה לי, לבוא לעזרתו של האדם ודאויות מסורות. את אורח-המחשבה הקודם, הממוזג, שוב אי אפשר היה לרקום על ההריסות. היו בתוכנו לא מעטים שהמשיכו, בגבורה הראויה להרבה דרך ארץ, לטוות את אמונתם המסורה בלב-לבו של הגהינום; אבל רובנו כבר היינו מחוץ למסורת היהדות. יהדותנו הייתה לרוב יהדות חברתית, רציונליסטית, שיותר משהייתה חוויית-חיים הייתה שיגרת חיים. וכאן, בנבכי האימה, אירעה הפגישה בינינו ובין יהדותנו. לא פגישה בתיווכו של הראציו והאפולוגטיקה, אלא פגישה בלתי אמצעית; והיא נתרחשה בלב-לבה של האימה.

מתוך האימה עלה כקודח אוצר המילים היהודי השורשי, לא כמילים שאדם השתמש בהן תמול שלשום. טהור וטמא, חטא ועונש, אל ואדם. אוצר ישן-חדש זה שנשתגר בו, או מת באין שימוש, עלה כקודח וחיפש את תיקונו, אם כדממה ואם כקול לוחש.

האימה הסירה מעלינו – ובבת אחת – את כל המלבושים. עמד קיבוץ יהודי גדול, אולי הגדול בהיסטוריה היהודית, ללא קורת-גג ומנוער מכל הקניינים הארציים, מנוער מכל תואר, מעמד; רק הוא עצמו, גופו בזירה זו שאין בה לא סנגורים ולא קטגורים, בחירה כלשהי, התנצלות, הצטדקות או בקשת מחילה. כגדול וכקטן עצמו, כשכל העולם מגולם בדמותו של התליין. המשלוחים, הגטאות והמחנות – דומה לא נבראה מעולם ממשות אכזרית כזו, ואף על פי כן הכל התרחש בספירה אחרת, בספירה של הביעות והחזיון הנורא. היהודי טולטל מערכאת עונשין לערכאת עונשין, שכל אשמתו איזה מסתורין שבתוכו; התבונה האנושית, שהיהודי טיפח ברוב אמונה, מסירות, ולעיתים מתוך נטישת ערכיו שלו, תבונה אנושית זו הפכה לנגד עיניו לדמון. ובמושבת עונשין נוראה זו אכן היבהב זיק מסתורין. זיק זה, שכלפי חוץ לא ניכר ולפעמים עמום היה לחלוטין, נהיה בין יום לממשות. הגוף, ברצונו או שלא ברצונו, חייב מעתה לשאת לא רק את עצמו, אלא כל שחולל בגלגוליו הקודמים. במושבת העונשין לא נמדד אדם במה שהוא, אלא באותו מסתורין שהוא כביכול נשא בתוכו. ואין זה חשוב אם הוא מקבל מסתורין זה כממשותו וכחלק בלתי נפרד מישותו או מתכחש לו. לאותם 'על כרחך' נוסף 'על כרחך' חדש, שמשמעו 'על כרחך יהודי אתה'.

האמונה התמימה שהנה אדם בן חורין הוא, מוערך על פי כוונותיו ומעשיו, כל שאנו מכלילים במושג ראציונליזם הומאני, נשחק והיה לאבק. במושבת העונשין קבעו אמות-מידה אחרות. המסתורין היהודי שבך היה החטא והעונש בכפיפה אחת. וכאמור, לא מעטים בתוכנו התקוממו כנגד גזירת גורל זו גם על סף התהום; אבל לאחרים, לא מעטים, הייתה זו נקודת אור, חזרה אילמת אל מקור-מחצבתם שממנו נושלו. תהליך זה, שנתרחש במעבי הנפש אין לאמוד במילים. הזיק היהודי, שהיה חבוי או בלתי-מודע או מורגל בהיבהוב מכאני, פשט והיה לחלק ממחזור הדם ומחזור התחושה. קשה למצוא לתהליך זה כינוי. אני חושש להשתמש במושגים ממסורת הדורות שלנו. אך כל אחד מאיתנו, לפי דרגתו, חש איזו נקודת חיבור חדשה אל נשמתו שלו. התחושה הרליגיוזית צמחה ברום הייאוש ובמרחק שווה אל הניהיליזם. אם גברה התחושה הרליגיוזית אין זה משום הגילוי והנס, או הפאטאליזם הדתי, שאדם כופה אותו על עצמו כאפשרות חיים אחרונה. היה זה מעין אף על פי כן, אנושי מעיקרו, מעין התחייבות לסבל ולכאב היהודי. התחייבות זו אפשר לראותה באופנים שונים, החל מתגובת הרגש הפשוטה – שאט הנפש לחיה שבאדם, ועד להתחייבות שאמרה: אם נגזר עלינו להיות יהודים הבה נהיה יהודים. השבועות והנדרים שאדם נשבע לעצמו רבים היו ושונים, אך דומה, לא היה יהודי שלא נטל על עצמו התחייבות.

התחייבות זו היא שהוציאה את היהודי מהריקות הפאסיבית אל האקטיבי-בכוח ולעיתים גם בפועל. ומי שנטל על עצמו התחייבות, לא רק ביקש להציל צלם-אדם שבו אלא נשא עמו איזו שליחות עלומה לאדם. כבר אז נתפרשה התחייבות זו בלשונות שונות, אך גם אם נתעלם לרגע מתוכנה של התחייבות זו, היה בה אותו כוח להפוך אימי מסתורין לחיוב רליגיוזי של ממש. מה אירע להתחייבות? כיצד נתפרשה לאחר מכן? זהו סבך שאין להביאו לנוסחה כוללת. אלא יש לרדת לקרקע הפרטים ולדקדוקי דברים.

הרבה עדויות נגבו על השואה. עדויות אלו יש לקרוא בזהירות, כי אלו מסגרות רפופות. העלום עדיין רב מהגלוי. אך זאת נאמר עוד: אם נשכחה ההתחייבות או הוסחה הדעת ממנה, לא נעשה הדבר בקלות לב אלא מחמת אימת-התהום וקוצר היד ובכאב פנימי, שעין זר לא תגלה אותו בנקל.

מודעות פרסומת

מחשבה משלך

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s