הזמנה לתורת הכרה מבית מדרשו של הראי"ה קוק

פורסם ב"אסיף", ביטאון איגוד ישיבות ההסדר, כרך ג, תשע"ו

המאמר דן בשתי שאלות חשובות שעדיין מונחות לפתחם של העוסקים במשנת הראי"ה קוק: האחת – כיצד יצר הראי"ה את הגותו? השנייה – כיצד רצה הראי"ה שייצאו בעקבותיו? מתוך שאלות אלו צפה ועולה תורת הכרה חדשה שהראי"ה קרא לאמץ.

 

הראי"ה מרבה לדבר על הכרה מסוימת של המציאות – "הכרה ברורה", "הכרה עליונה", "הכרה עמוקה", וכיוצא באלו – בה נדרש האדם לאחוז. דיבורים אלו נותרים עמומים, בבחינת "מטי ולא מטי": לרוב הרב אינו מפרט מהי הכרה זו או כיצד אמורים להתוודע אליה.

ניכר מדברי הרב שההכרה המדוברת היא תלוית-רצון, ומושג ה"רצון" שבו משתמש הרב מורה על אימוץ דרך חשיבה חדשה, בחלקה בת-תקופתו.  ב"רצון" זה לא התכוון הרב רק ליכולת שניתנה לאדם לבחור באופן חופשי בין אפשרויות ("מעוניין", "מעדיף"), להרהר או לשקול בדעתו ("כדאי") – אלא לתנועה, לדחף, לפרץ מממוקד של אנרגיה, המצוי במרכז כוחות נפשו של האדם ("משתוקק", "מתאווה", "תאב"). עובדה זו ניכרת לעין כאשר מתבוננים בשורשים השונים בהם עושה הרב שימוש בהקשר המושג רצון, הלקוחים לרוב מעולם התנועה של המים: "שטף", "פרץ", "אשד", "לחץ", ועוד רבים.  השורש "דחף" כשלעצמו משמש מילה מנחה כמעט בכל סוגיית-מפתח במשנת הרב: התשובה העליונה באה מ"דחיפה פנימית"; השאיפה לקרבת אלוהים היא "דחיפה"; השתלמות העולם והתעלותו הן "דחיפה תמידית"; הכפירה נולדת מ"דחיפה גדולה"; תחושת הוודאות היא "דחיפה חזקה"; ואף שיבת ציון נולדת מ"דחיפה סמויה".

בסופו של המאמר, מספר סעיפים פרטיים ופרקטיים בעבודת האלוהים של הרב, ההולכים, סובבים ושבים אל תורת הרצון וההכרה, הכוללים גם המלצות להתנהלות יומיומית.

מודעות פרסומת

מחשבה משלך

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s