על עומקי ההוויה

מאמר זה פורסם בגיליון הראשון של הירחון "קולות" בשנת תרפ"ג (1923). "קולות" נוסד על הסופר אליעזר שטיינמן בווארשה, במטרה לתת ביטוי לקולות ייחודיים בספרות העברית, אך לא החזיק מעמד זמן רב ונסגר כעבור שנתיים.

המאמר עוסק באפשרותו של האדם המודרני להגיע לאמונה, ובהתאם למשנתו של הרב צייטלין – באפשרות ההתגלות. בסופו של המאמר נדפס: "יתר הפרקים יבוא בחוברות הבאות", אך ההמשך לא הודפס.

א.

ביני לבין עצמי

 

– מה הוא המעשה אשר עליך לעשות בעולמך?

– עלי לעשות את שליחותי. עלי למלאות דבר מי, ששלחני לעולם.

– ולמה שלחך?

– לעשות את הטוב.

– ומה הוא הטוב?

– טוב הוא: מה שנותן לחיים ולעולם ערך ושמחה – קדושה וטהרה, אהבה וצדק.

– ומאין לך, כי זה ששלחך לעולם אוהב דווקא את הטוב?

– יודע אני שזה ששלחני לעולם אוהב את הטוב על ידי מה שהוא נותן את החיים ומשפיע חיים; על ידי מה שהוא בורא בכל רגע את העולמות כולם מן האין המוחלט; על ידי מה שהוא מקיים את העולמות; על ידי מה שהעולמות נולדים, צומחים, גדלים, נובלים וקמים לתחיה; בונה עולמות, מחריבם ויוצר עולמות אחרים טובים, יפים ושלמים הם בכל רחבי הנצח…

– וכיצד אתה רואה בזה את חפץ הטוב של האלוהים?

– על ידי מה שהוא נותן תמיד את החיים הוא מגלה לנו שהוא אוהב את החסד; על ידי מה שהוא יוצר תמיד הוא מגלה לנו שאוהב הוא את השמחה; על ידי מה שהוא מרומם ומנשא את החיים ואת העולמות מצורה לצורה, מדמות לדמות, מנמוך לגבוה, מגבוה – לגבוה ממנו, משכללם, משפרם – ומיפם, מצרפם ומטרהם, ומעלם עד הנקודה היותר מזוקקה שהנבראים יכולים להגיע אליה, הוא מגלה לנו שאוהב הוא את התפארת; על ידי מה שהוא מזכך את בני האדם על ידי יסורים, שובר את עצמיותם הבהמית ומילד בתוכם על ידי היסורים עצמיות רוחנית עליונה, מלמדם, מוכיחם, מיסרם, מרחיקם לאט לאט מנטיותיהם החושיות והארציות ונוטע בתוכם את השאיפה לאמת היותר טהורה – הוא מגלה לנו, שאוהב הוא את הקדושה ואת הטהרה ואת הצדק ושחותמו – אמת.

 

ב.

אני ורעי המבקש

 

בא אלי רעי המבקש בבוקר צוהל אחד ואמר לי:

– ראה, אתה אומר אלי תמיד: האמן! האני אינני חפץ להאמין? גם אני מרגיש כמוך, שבאמונה גם כח נפלא, גם יופי נשגב, גם אושר גדול, אבל כיצד באים לידי אמונה?

– חפץ אני להאמין, אבל אינני יכול. אלפי ספיקות מבלבלים את מוחי, כשחפץ אני לבוא לידי אמונה היא נגוזה ממני. חפץ אני לתפוס בידיי יונה-תמה ויפה זו, אבל תכף בגשתי אליה היא עפה לשמי מרום… כוכב מאיר מרמז לי, מן השמים הגבוהים, אך כיצד אבוא ואגיע אליו?

– ראה, אתה אומר אלי: האמן! מה היא האמונה? חוקרים מחוקרים שונים מגדירים ומגבילים את מושג האמונה באופנים מאופנים שונים. נניח שאבחר באחת מאלו ההגבלות וההגדרות, אבל כיצד יהיה אותו הדבר שאקרא לו 'אמונה' – שלי?

– אי אפשר לך לבוא לידי האמונה, השיבותיו, כי אם על ידי האמונה עצמה…

– אם כן הרי זה – צבת בצבת עשויה? – וצבתא קמייתא מאן עביד לה? 'אל האמונה באים רק על ידי האמונה' – וכיצד עושים את הצעד הראשון אל האמונה? אם אי אפשר לבוא לידי אומנה, כי אם על ידי האמונה עצמה, הרי אנו מרגישים אצל האמונה, אבל אין עדיין אמונה בלבבנו, נתונים בתוך מעגל-קסם שאין מוצא ממנו…

– כן הוא, ידידי, הדבר היותר קשה שבעולם הוא לעשות את הצעד הראשון אל האמונה. אי אפשר לבוא לידי אמונה על ידי שום חקירה בעולם. אי אפשר לבוא לידי אמונה בכלל על ידי חיפוש…

– וסוף, סוף כיצד מגיעים לידי אמונה?

– אל האמונה באים רק על ידי חסד מיוחד מן השמים…

– ועל ידי מה זוכים לזה החסד?

– דרכי ה' נפלאים מהשגותינו, אנחנו, בני האדם, איננו יכולים להשיג מדוע האחד זוכה לחסד, והשני – איננו זוכה. ואולם עד כמה שהשגתנו, השגת אנוש, מגעת יודעים אנו, שאי אפשר להגיע לידי החסד האלה, כי אם על ידי יסורים פנימיים שאינם פוסקים, על ידי בקשת האמת בלי כל פניה עצמי תהי מה שתהי, על ידי טהרת המדות ועל ידי הצימאון לאלה.

– אבל הן רבים המבקשים את האמת בכל לבבם, חושבים מחשבות, חוקרים דורשים ומעמיקים בפילוסופיה, עמלים ויגעים עשרות בשנים בכל מקצועות המדע, וסוף סוף לא אל האמונה הם באים כי אם אל ההפך ממנה…

ואם לטהרה ולמידות – הרי רבים הם האנשים שמדותיהם טהורות וחייהם קדושים, ואינם מגיעים לזה ה'חסד' שאתה אומר. מדוע?

והנה אתה אומר: הצימאון האלוהי. הן תודה אתה, שהיה בליבות שפינוזה וגתה הרבה, הרבה מן הצימאון האלוהי, והנה אמונתן של שפינוזה וגתה סוף סוף לא זו שאתה קורא לה אמונה ולא זו שאני כוסף ומשתוקק ומתגעגע עליה. אמונתם – עד כמה שאפשר לקרוא לה בשם 'אמונה', להכרת אל כפוּת ואסוּר אל חוקי הטבע, שהם, גם חוקי חכמתו, שאי אפשר לו לשנותם, אל כפות ואסור בתוך הטבע והוא והטבע אחד, אל שאיננו אוהב ואיננו מרחם ואיננו מנחם ובכלל אין לו שום מגע מיוחד אל האדם באשר הוא אדם, ומכל שכן שאין לו מגע מיוחד אל האדם הפרטי היגע ועמל סובל ומעונה, מתבוסס בדמו וצוער מעוצמת מכאוביו, – הרי זו אמונה הקרובה יותר אל הכפירה מאשר אל אותה אמונת הלב, שאתה מחזיק בה ואני מבקשה ואינני יכול למוצאה…

ואם היה צימאון אלוהי בליבותיהם של שפינוזה וגתה, – ואתה יודע שהיה צימאון כזה בליבותיהם, – מדוע לא באו לידי אמונה פשוטה, תמה וחיה?

– ישנם ידידי שני מיני בקשת האמת, יותר נכון, שני מיני מבקשי האמת. ישנם המבקשים רק אמת אנושית, אף על פי שיש אשר גם צימאון אלוהי בליבם, דרווין, ספנסר, ואפילו שפינוזה וגתה עצמם – בבקשם אמת אנושית, ואותה אמת אנושית נמצאת לדורשיה, לכל אחד ואחד כפי השגתו, כפי עמלו ויגיעתו, כפי חריפותו וכח תפיסתו. ואולם אל האמונה האמיתית מגיעים, ידידי, רק על ידי כפירה גמורה בכל אמת אנושית. רק אלה שאיבדו לנצח את אמונתם באמת אנושית נעשים סוף סוף כלים לגילוי האמת האלוהית…

– אם כן, לפי דבריך, המאמינים הגדולים הם גם הכופרים הגדולים…

– כן, כן היא, ידידי. רק למי שהגיע לידי הכפירה היותר חזרה והיותר קיצונית בכל מה שבדו להם בני האדם, בכל מה שבני אדם חושבים לאמת קיימת, יש אשר ייפתחו לו שערי השמים בהגיע עת רצון, לו ורק לו יש אשר יבריק פתאום הברק…

– הא כיצד? קשה לי לעמוד על סוף דעתך. כיצד אפשר לו לאדם להגיע לידי כפירה זו שאתה אומר? כיצד אפשר לו לאדם לכפור בכל מה שהגיע אליו האדם על ידי שכלו, על ידי תבונתו, על ידי חריצותו, על ידי שקידתו, על ידי ייסורים רבים, על ידי בחינות ונסיונות רבים, על ידי צרוף פרט לפרט וידיעה לידיעה, עד שבאים לידי מדע כללי?

– באמת לא ירדת לסוף דעתי. אפשר להאמין בכל מה שהגיע אליו האדם במקצוע המתמטיקה, במקצוע הטכניקה, במדע הטבע עד כמה שהם מקבצים ומאספים ובוחנים את כל הפקטים הטבעיים ועד כמה שהם מסדרים אותם ומתארים אותם, ולכפור בכל זאת בכל מה ששכלו של האדם חושב לפתור על ידו את חידות העולם, את חידת החיים; בכל הפתרונים, ששכלו של האדם נותן לחידת ההוויה בכלל והווייתו של האדם בפרט.

מוכרחים אנו להודות במדע עד כמה שהוא סכום של בחינות וניסיונות, אבל איננו מוכרחים להודות בשביל זה בכל מה שאנשי המדע בונים ומייסדים להם שיטות משיטות שונות, בהישענם לכאורה על אלה הבחינות והניסיונות האמורים, וכעת אין השיטות ההן אלא שעשועי המוח החושב, ובאופן היותר טוב, השערות פחות או יותר חריפות, שאלה מקיימים אותן, ואלה כופרים בהם ומקיימים אחרות תחתיהן, או אומרים 'איננו יודעים', השערות שדור אחד בונה עליהם את המדע שלו ואת הפילוסופיה שלו, והדור השני מכחיש וכור בהן, מהרסן ומבטלן. אפשר להשתמש בכל אלה ההשערות בתור דיסציפלינה לימודית, בתור שימוש מצעי, בתור אמצעי-עזר ללמוד על ידם את העובדות הרבות של המציאות. אפשר להשתמש בהן בכלל בתור סמלים, בתור ציונים, בתור סימנים שאנו עושים לנו לבלתי-תעות בהיכל המבוכה הגדול שאנו קוראים לו 'קוסמוס', אבל לא בתור יסודות של האמת כשהיא לעצמה, לא בתור יסודות של הכרת העולם והחיים כשהם לעצמם, לא יסודות של מבנה עולם כפי שהוא באמת, לא בתור מפתח לחידת ההוויה, ומכל שכן, לא בתור דברים שנותנים באמת תוכן וערך לחיים…

 

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"

 

מודעות פרסומת

מחשבה משלך

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s