מה חידש רבי ישראל בעש"ט? (ב)

מאמר זה פורסם במספר המשכים בשבועון "בדרך" של ההסתדרות הציונית בפולין, בשנת תרצ"ה (1935). בשבועון זה פרסם הרב צייטלין כמה וכמה מאמרים על גדולי ישראל ועבודת אלוהים, שלא זכו לאחר מכן לאיסוף ולהדפסה מחדש.

חלקו הראשון של המאמר כאן

ה.

העלאת הניצוצות. ענין ה"ניצוצות", נפילתם, ירידתם, צרופם, זכוכם ועליתם על ידי המעשים הטובים של בני האדם מבואר גם בקבלת האר"י, ואולם כמו כל הענינים שבקבלת האר"י גם ענין נשגב ונערץ זה מרחף רק בשמי מעל ולא נתן לתפיסת איש בן תמותה, מלבד לבני עליה "דעיילין בלא בר" (נכנסין להיכלות שלמעלה בלי רשות מיוחדת), וגם זה רק ה"מציץ מן החרכים"; בא הבעש"ט ופרש ובאר לנו ענין זה, הלבישו לבושים כמעט נראים ונגלים לעינינו, הסבירו באופן ציורי וקרבו אל ההשגה הריליניוזית של כל עובד אלקים ומקיים אחר חוקי התורה ופקודותיה.

"התורה חסה על ממונם של ישראל, ולמה? – משיב על זה הבעש"ט – כי בכל דבר שהאדם לובש או אוכל או משתמש בכלי הוא נהנה מהחיות שיש באותו דבר, כי לולא אותה החיות הרוחנית לא היה שום קיום לאותו דבר ויש שם ניצוצות קדושים השייכים לשורש נשמתו, ומפני טעם זה יש אדם שאוהב דבר זה ויש אדם ששונא דבר זה ואוהב דבר אחר, וכשהוא משתמש באותו כלי או אוכל מאכלים אפילו לצורך גופו הוא מתקן ניצוצות, כי אח"כ הוא עובד להשי"ת באותו הכח הבא לגופו מאותו מאכל או מלבוש או שאר דברים".

"ולפיכך יארע לפעמים, (שכשכלה) [שכשיכלה] האדם לתקן כל הניצוצות שהיו באותו הדבר השייכים לשורש נשמתו, אזי לוקח ממנו השי"ת אותו הכלי או אותו הדבר ונותנו לאחר. לפי שאותם הניצוצות הנשארים שייכים לשורש הנשמה של זה האחר".

בהתאם לרעיון זה פרש הבעש"ט את הכתוב: "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעעטף" (את כל המזמור ק"ז הבעש"ט מפרש על ניצוצות הקדושה שהם שבוים ואסורים וחולים ומעונים). בני אדם רעבים וצמאים הם לדברי מפני "שנשפשם בהם תתעטף", מפני שהנפש של עצמם – ניצוצי הקדושה השייכים לשורש נשמותיהם מעוטפים הם בכל אלה הדברים המוגשים להם לאכילה ולהנאה, והם – ניצוצות הקדושה – כמו מתחננים הם לאדם שיגאלם מבור השביה שבו הם ניתנים ויעלה אותם ע"י שיעבוד בהם, בכח ובחיות שבהם את ד'.

ועל כן היה הבעש"ט רגיל לאמור: "אוכלים אנו בני אדם ושותים בני אדם ומתלבשים בבני אדם ומשתמשים בבני אדם", מפני שבכל הסובב ומקיף אותנו ישנם ניצוצות של נשמות בני אדם השבויים ואסורים בתוך הדברים ומצפים ומקוים ומייחלים שאנו נשחרר אותם מכבלי החמרים שבהם הם נתונים על ידי מה שנספוג לתוכנו אותם הניצוצות, כלומר אותם הכוחות החיוניים הרוחניים ובכוח ההוא נלמוד את תורת ד', נעשה צדקה וחסד ונדבק את כל מחשבותינו לאלקים חיים.

 

ו.

אותיות. האותיות הן סמלים אלהיים לפי הקבלה. מיום שנתגלתה הקבלה נגלה עמה גם חשבון האותיות שבתוכה, כלומר חשבון הצרופים הרבים והשונים שבאותיות. חשבון הגימטריאות וחלופי האלפי-ביתות השונים ידוע הוא למדי גם בתורה הנגלית, ואולם שם, בתורה הנגלית הוא בא לרוב או בתור אסמכתא או בתור רמז ללמוד מוסר, מדה טובה או הנהגה טובה.

רק לעתים רחוקות החשבון ההוא בא ללמוד ממנו דבר הלכה ממש, כמו "אך" של "אך ביום הראשון תשביתו שאור", שנרמז לחצי היום לפי חלופי האלפי-ביתות; המלה "יהיה" שבפרשת נזיר – לשלושים ימי הנזירות, וכדומה. אבל הרוב הגדול של ההלכות נדרש ב"שבע מדות של הלל", ב"י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן" של רבי ישמעאל, בל"ו מידות של רבי יוסי וכדומה, ולא בחשבון גימטריאות, נוטריקון וחלופים. האגדה משמשת יותר בחשבון האותיות וחלופי האלפי-ביתות ונוטריקון (לנוטריקון ביקשו גם סמוכים בתורה – מנין לשון נוטריקון מן תורה וכו' – שבת ק"ה), אבל היא משתמשת בכל אלה בזהירות רבה מאד, בידעה גם היא שעל פי גימטריאות וחלופי אותיות אפשר לא רק להוציא את כל הכתובים מידי פשוטם ומידי מדרשם האמיתי, כי אם גם – בשעה שיש רצון להזיק ולקלקל – לעשות את התורה פלסתר (עיין מאמרו של ר' א"צ הכהן צוויפעל "הבלי הגימטריאות" ב"כנסת ישראל" של שפ"ר, ספר ראשון. אמת שצווייפעל הפריז שם על המדה וגם הביא ציטטים אחדים לא בזהירות הראויה לחכם מובהק כמוהו, אבל אמת הוא גם זה, שחשבון הגימטריאות חרב פיפיות הוא, ואפשר להפכו לצד זה ולצד אחר, ועיין ראב"ע בראשית י"ד פסוק י"ד: "אין דרך הכתוב לדבר בגימטריא, כי יכול יוכל הרוצה להוציא כל שם לטוב ולרע").

לא כן הקבלה. היא, חכמת הנסתר, ארוגה היא כולה מחשבון האותיות והצרופים הרבים והשונים. לכל לראש – השמות של האלקים. שמות קודש אלה חשבונות חשבונות להם. בראש כל החשבונות ההם – צרופי השמות שבספר יצירה, שבספר הזוהר, נ"ד צרופים של שם אד' שב"שערי אורה", הצרופים שבספר "רזיאל" וביחוד הצרופים הנפלאים החריפים העמוקים והמבהילים גם יחד שבספר "הקנה" וספר ה"פליאה".

אחרי הצרופים של שמות האלקים באים הצרופים של כל הכתובים שבתורה וביתר ספרי הקודש (רל"א שערים פנים ואחור שבספר יצירה והצרופים הרבים שב"קנה", ב"פליאה", בספר "התמונה" ועוד, ועוד) והכל נסמך על המאמר: התורה כולה – שמותיו של הקדוש ב"ה (עיין היטב בהקדמת הרמב"ן לפירושו על התורה).

קבלת האר"י אף שחלקה על רבים מספרי הקבלה שנכתבו אחרי ימי הרבמ"ן עד ימיה ואמרה עליהם שאינם מפי אליהו (עיין הקדמה לספר "נגיד ומצוה"), בכל זאת אישרה וקיימה בכל תוקף את כל ספרי המופת של הקבלה – וממילא גם את כל הצרופים הרבים והשונים שבהם, ולא עוד אלא שהוסיפה עליהם צרופים לאין מספר, וביחד עם זה גם דרכי צירוף שלא שערום המקובלים הראשונים.

באו המקובלים שאחרי האר"י והוסיפו צרופים עד שלפי ההשקפה החיצונית היתה הקבלה כולה למין מתמטיקה מיוחדת, למין אוסף של פורמולות מעולמות רחוקים, רחוקים, שדבר אין להם עם עולמנו אנו החי ומקוה ומצפה, סובל ומעונה ושואף לצאת לרוחה, שוקע בתוך החושך והטומאה וחוגר שארית כחותיו לצאת ממנו, שואף לאור ולטוב, לברור, לתקון, לזכך ולעליה.

ובתוך כך באו בשנות המאות האחרונות אנשים דוחקי קץ ומעפילים לעלות באין להם כל כח ואון רוחני וגשמי, אנשים באים ברקיע באין כל קרקע מוסרי מוצק תחת רגליהם; המתעטרים בעטרת גואלים, בעת אשר רגלם לא דרכה עוד על שער הקדושה ואשר ראתה עינם הוא רק להט דמיון כוזב ומקסם שוא, וביחד את האנשים ההם אשר, למצער, שאפו לגדולות ולנצורות ואף גם כאבו את כאב עמם ושאפו לגאולה מתוך כלא הגלות, באו גם אנשים אשר אין אלקים בכל מזמותיהם, רמאים ונוכלים, מתעים ופוחזים, צדים דגים במים עכורים ומכאיבים באבני תוהו כל חלקה טובה בעם, מחטיאים את הרבים ויורדים בעצמם לדיוטא התחתונה שבשאול, הלא המה השבתאים והפרנקיסטים למיניהם, שבין הראשונים היו מעפילים ונופלים, ובאחרונים, לרוב, אוחזי עינים ושקרנים. כל אלה השתמשו במעשי להטים של צרופים וגימטריאות אשר מקצתם לקחו מתוך ספרי הקבלה השונים ומכתבי האר"י והפכום למינות, ומקצתם בדו להם בעצמם, ככל אשר הורה אותם דמיונם הכוזב, תאות הממשלה או חפץ הרמאות.

בא ר"י בעש"ט ולמד, שהצרוף כשהוא לעצמו אינו כלום, והצרוף נעשה לדבר שיש בו תוכן ממשי רק אז כשהוא נעשה לצרוף של אורות: אות מצטרפת לחברתה בצרופי חשבון, האותיות נעשות לתיבות, והתיבות מאירות כולן באור אלקי אצילי נשגב, אבל רק אז כשהמתפלל או הלומד מכניס בהן את כל כח נשמתו. ומבלעדי זאת הם רק כאבנים דוממות.

האותיות הן רמזים לעולמות נשגבים ולאלקות המחיה את כל העולמות ההם. כשהמכוון מכניס בהם את כל בהירות המחשבה שלו, וביחד עם זה גם את כל קדושתה ותקפה, אזי העולמות כולם מתעלים ע"י האדם והאדם מתעלה גם הוא ע"י העולמות ע"י השפעה הדדית, בסוד (רצה) [רצֹא] ושוב.

"עיקר הכוונה, מלמד הבעש"ט, שצריך המכוון להמשיך הרוחניות ממדרגות עליונות על אותיות. כדי שיוכלו האותיות להעלות עד המדרגה העליונה לעשות שאלתו".

"כי יש ב' פירושים בכל תיבה: א – בחינת זכר – רחמים. ב' בחינת נקבה – דין, וצדיקים מהפכים מדת הדין למדת הרחמים".

"ענין הדביקות בו יתברך – מלמד הבעש"ט עוד – הוא ע"י אותיות התורה והתפלה, שידבק מחשבתו ופנימיותו לפנימיות הרוחנית שבתוך האותיות בסוד ישקני מנשיקות פיהו – דביקות רוחא ברוחא – כמ"ש אם תשכבו בין שפתים, וכשמאריך בתיבה הוא דביקות, שאינו רוצה להפרד מאותה תיבה".

ועוד:

"בכל אות נכללו כל האותיות, כי שורש כל האותיות הוא אות א', והוא קרוב לאחדות האין סוף, ואח"כ נתפשטו, כי אות ב' הוא ב' אלפין ואות ת' אחרונה הוא ד' מאות אלפין ואות ת' היא אחרונה ורחוקה מן המאצילו וע"י הצדיק מקרב כל האותיות לשרשן באות א', ואז נמתק הדין בשרשו".

והבעש"ט מנסה לבאר ענין עמוק ונפלא זה גם בדרך פילוסופי:

"מה שכתב הרמב"ם שבשכלים הנבדלים אין שייך תואר, רבוי ומספר, הכי נמי אין שייך באותיות רוחניות התורה רבוי ומספר, כי אם מצד עילה ועלול, כי אות א' ראש כל האותיות נקראת עילה וכל האותיות עלולות ממנה, כי אות ב' – ב' אלפין, וכן אות ג' – ג' אלפין, עד אות ת' – ד' מאות אלפין וכו'".

"מה שבא בכתבי האר"י ז"ל 'למתק הדינין בשרשן' פי' כי הגזר דין הוא אותיות ויכול השליח לעשות צרוף אחר כמ"ש לנח "צהר תעשה לתבה" שיהפוך מדת הדין למדת הרחמים: מן צרה – צהר".

 

ז.

עולמות ונשמות ואלהות. "זאת אני אודיעך – כותב הבעש"ט לגיסו רבי גרשון מקיטוב – וד' יהיה בעזרך, לנוכח ד' תהי דרכך ואל יליזו בעת תפלתך ולמודך וכל דבור ודבור ומוצא שפתיך תכוון ליחד, כי בכל אות ואות יש עולמות ונשמות ואלהות, ועולים ומתקשרים ומתיחדים זה עם זה, ואח"כ מתקשרים ומתיחדים האותיות ונעשה תיבה, ומתיחדים יחוד אמתי באלהות ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה מהנ"ל, ומתיחדים כל העולמות כאחד ועולים ונעשה שמחה ותענוג גדול לאין קץ. בהבינך בשמחת חתן וכלה בקטנות וגשמיות, וכ"ש במעלה העליונה כזאת, ובודאי ד' יהיה בעזרך, ובכל אשר תפנה תצליח ותשכיל – תן לחכם ויחכם עוד".

אחר שבארנו בפרקים הקודמים ענין ביטול היש, העלאת הניצוצות וצרופי האותיות לפי שיטת הבעש"ט, ביחד עם ענין היחודים ועלית הנשמה; איננו צריכים להאריך הרבה בבאור הדברים האמורים, אף שבארחות חיינו הננו עתה כולנו כל כך רחוקים מיחד יחודים נוראים, קדושים ונפלאים כאלה בכל "תפלה ולמוד ובכל דבור ודבור ובכל מוצא השפה".

ועם כל חיי החומר שלנו וכל הדאגה העצומה בעד חיי החומר, עם כל ההשתקעות העצומה שאנו משוקעים בעולם העשיה עם כל ה"הבל הנעשה תחת השמש", בכל זאת – אם אף בשעות ידועות יכולים אנו להתרומם על כל אלה – יכולים אנו גם להרגיש בצד מה את השמחה העצומה וגם את התענוג שבהתיחדות העולמות ועליתם מעלה מעלה.

ואולם מה שנפלא ממנו בקטע הנשגב שהבאתי מתוך מכתבו של הבעש"ט לגיסו בארץ ישראל הוא ענין ה"עולמות ונשמות ואלהות" – מהו ההבדל העיקרי והעצמי שבין עולמות ונשמות? ומהו ההבדל העצמי שבין עולמות ונשמות ובין אלהות, מאחר שעפ"י שיטת הבעש"ט גם העולמות הם אלהות, ומכ"ש נשמות העולמות ומכ"ש הנשמות האלקיות שבאדם? רואים אנו מתוך דברי הבעש"ט, שמונח הוא כאן שלש מדרגות זו על גבי זו, אבל במה נבדיל ונגדיר את המדרגות ההן.

החב"ד מסביר דברי הבעש"ט האלה בשני אופנים: אופן אחד על פי עומקי קבלת האר"י, שאביאו פה רק בקיצור נמרץ, מאחר שאף אם אאריך בו הרבה לא יובן כלל למי שלא העמיק בקבלת האר"י ובפרושיה, אביא פה קוצר מלים אלה רק בשביל שלא יאמר הקורא הותיק: ראו נא את זה – הראה לנו את השטחיות ולא הראה לנו את העומק.

ובכן ההסברה לפי קבלת האר"י כך היא: "תלת עלמין אית ליה לקודשא בריך הוא (זוהר שלח קנ"ט א') ופירש הרמ"ז: כלליות עולמות בי"ע (בריאה, יצירה, עשייה) נחשב עולם אחד, לפי שכל אלה העולמות הם נבראים יש מאין והם בעלי גבול והם בבחינת פרוד והתחלקות. עולם האצילות הוא עולם אחד, לפי שהוא אחדות אחת עם אלקות. בבחינת איהו חיוהי וגרמוהי חד – הרי כאן עולם שני. עולמות האין סוף שלפני האצילות אריך ועתיק ועקודים לאדם קדמון זהו עולם השלישי מלמטה למעלה".

והבעש"ט קורא לכל שלשת מיני העולמות ההם, שכוללים הם את ההשתלשלות כל: מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, בשם "עולמות ונשמות ואלקות"; לעולמות בי"ע הוא קורא "עולמות", לפי שהם נבראים; לעולם האצילות הוא קורא "נשמות", לפי שהנשמות הן אצילות מבחינות הכלים של הספירות; לעולמות האין סוף שלפני האצילות הוא קורא בשם "אלקות", אעפ"י שלגבי עצמות האין סוף ב"ה גם הם נחשבים לעולם.

ואולם מה שחפץ אני בעיקר הוא להביא פה את ההסבר השני של החב"ד, שקרוב הוא יותר להשגתינו.

"ענין עולמות ונשמות ואלקות – מלמד החב"ד – זהו ענין פינימיות וחיצוניות, כמו על דרך משל, הגוף הוא חיצוניות והנשמה המחיה את הגוף היא פנימית. כן נבחן כללות ההשתלשלות ע"ד משל כמו גוף גדול ואור אין סוף ברוך הוא הוא כנשמתא לגופא. ובעבודה בתפלה הוא ענין "אהבת עולם" ו"אהבה רבה": "אהבת עולם" היא האהבה שבאה מהתבוננות בבחינת אלקות שמחיה את העולם (וגם שזהו "מעולם" כלומר ממה שהעולם, שהוא העלם והגשמה, יש לו אהבה לאלקות, שאהבתו של העולם בעצמה מגושמת עדיין), ו"אהבה רבה" באה מהתבוננות בעצמות אור אין סוף ב"ה, וההתפעלות היא מהנפש האלקית שהיא עצמיות ממש, לא בהתפעלות הגוף והנפש החיונית שבתוכו, שהיא מגושמת והיא חיצונית ואינה עצמית כלל.

וזהו "עולמות ונשמות", שעולמות זהו כמו גוף – חיצוניות – ונשמות – פנימיות.

אך מכל מקום אפילו התפעלות הנפש האלקית היא רק נשמה, בבחינת נבראה, ואלהות – זהו הניצוץ האלהי שבכל נפש אלקית, שאזי ההתפעלות היא אלהות ממש.

וזהו, שבכל תיבה מתיבות התפילה יש ג' מדרגות אלו: עולמות ונשמות ואלהות.

על דרך משל: "אחד" הכוונה כפשוטו: "אמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות", שהוא בורא אחד ואין זולתו – זוהי החיצוניות, התפעלות הגוף ונפש החיונית, אבל כשהכוונה ב"אחד" הוא, שההתחלקות בטלה במציאות לגמרי, זוהי פנימיות ונשמה, וכן ב"ברוך שאמר והיה העולם" וכו'.

וזהו שצריך האדם לכלול עצמו בתיבות התפלה וליחד כל שלשה המדרגות של עולמות ונשמות ואלהות. היינו: ע"י רבוי ההתבוננות והעמקת הדעת צריך לפעול בתחלה התפעלות ובטול הגוף והנפש החיונית, ואחר כך יוכל להוציא מן האפשרות אל הפועל גם את ההתפעלות ואת הבטול של הנפש האלקית, שזהו ענין עולמות ונשמות; ואז תתגלה בו אלהות ממש ע"י שיאיר הניצוץ האלהי שבנפש האלהית".

עליה זו עצמה של עולמות ונשמות ואלהות בתוך דבורי התפלה מצאה לה בטוי שירי נרחב באחת התורות של רבי נחמן מברסלב (ב"תורה" ויאמר בועז אל רות – דע כי יש שדה וכו' – "ליקוטי מוהר"ן" ס"ה).

"כל דבור ודבור – אומר רבי נחמן ב"תורה" הנזכרת – הוא עולם מלא, וכשאדם עומד להתפלל ומדבר דבורי התפלה אזי הוא מלקט שושנים ופרחים נאים, כאדם ההולך בשדה ומלקט שושנים ופרחים נאים אחד לאחד עד שעושה מהם אגודה (ר"ל: אלומה) אחת, ואחר כך מלקט עוד אחד לאחד, ועושה אגודה אחת ומחברם יחד, וכן הוא הולך ומלקט ומקבץ כמה וכמה אגודות יפות ונאות, כמו כן הוא הולך בתפלה מאות לאות עד שמתחברות כמה אותיות ונעשה מהן דבור, וכן עושה בתיבות שלימות, ואח"כ מתחברות שתי התיבות, ואח"כ הולך ומלקט יותר ויותר והולך מאבות לגבורות, ומגבורות לקדושות, וכן הולך להלן יותר ויותר (מי יספר גודל פאר הלקוטים והקבוצים שאדם מלקט ומקבץ בדבורי התפילה!), וכשהדיבור יוצא, והדבור הוא יוצא מן הנפש כמ"ש "ויהי האדם לנפש חיה" ותרגומו: "לרוח ממללא", והדבור בא ונשמע לאזניו (כמו שארז"ל: "השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך"), אזי הדבור מבקש ומתחנן מן הנפש לבל תפרד ממנו, ותיכף כשיוצאת אות ראשונה כגון אות בי"ת מתיבת "ברוך", אזי מבקש הדבור ומתחנן מן הנפש לבל תפרד ממנו, כי איך תוכל להפרד ממנו לגודל ההתקשרות והאהבה שיש בין שנינו, כי אתה רואה את יקר יופי וזיוי והדרי ותפארתי, ואיך תוכל לנתק עצמך ולהפרד מאתי? הן אמת, שאתה צריך לילך הלאה, הלאה, כדי ללקט עוד סגולות יקרות וחמודות גדולות, אבל איך תוכל להפרד ממני ולשכוח אותי? על כל פנים תראה, שבכל מקום שתלך ותבוא לשם לא תשכח אותי, מכל שכן כשגומר תיבה אחת אזי כל התיבה מבקשת ככל הנ"ל ומלפפת ומחבקת אותו לבל ילך מאתה ובאמת הוא צריך ומוכרח לדבר עוד הרבה דבורים וכמה ברכות וענינים עד גמר התפלה, על כן צריך לצרף לאחד את כל התפלה כולה, ובכל דבור שמדבר ימצא שם כל הדבורים של התפלה, עד כשהוא עומד בדבור אחרון של התפלה עדיין יהיה עומד בדבור הראשון של התפלה".

 

ח.

תורת הבעש"ט וביאת המשיח. החסידות הבעש"טית היא ענף המשיחיות, לעולם לא נבין את עיקר חידושה של [החסידות] הבעש"טית, אם לא נביא אותה בקשר עם התנועות המשיחיות שקדמו לה.

מימי גרץ ואילך מבטאים את השבתאיות והחסידות הבעש"טית בנשימה אחת, חפצים לראות בחסידות את המשכה של התנועה השבתאית, שנפצה הרסה והכתה את בית ישראל לרסיסים. דנים "מה מצינו" כזה: השבתאות תמכה את יסודותיה בחכמת הקבלה, והחסידות אף היא תמכה את יסודותיה בחכמה נסתרה זו; השבתאות משכה אליה המונים בכחה, והחסידות גם היא משכה המונים; השבתאות העמידה את ה"צדיק" במרכז כל העבודה, במרכז כל החיים העליונים והתחתונים ונתנה בידו מפתחות כל האוצרות שבשמים ובארץ, והחסידות גם היא מדברת ראמות ונשגבות על ממשלתו הגדולה של ה"צדיק" ועל תעודתו הנשגבת שהיא כל תעודת המציאות כולה, ראשיתה ותכליתה; השבתאות השתמשה ב"מופתים", בניסים ונפלאות, והחסידות גם היא מספרת על שינויי הטבע שנעשו על ידי מייסדיה-גדוליה; השבתאות הוציאה רבבות בני ישראל מן הגבולות של המציאות הממשית והרימה אותם אל שמים דמיוניים, שנפלו משם אל תוך פתויים ותהומות שמתחת רגליהם, והחסידות גם היא הרימה חלק גדול מבני ישראל אל עולמות רוחניים, נאצלים, בלמדה אותם להניח ולתעב את החיים היום יומיים, את החיים של ישוב עלי אדמות.

אחרים, כר' דוד כהנא בספרו "מקובלים, שבתאים וחסידים", הפליגו עוד יותר ב"מת מצוה" זה ולא נתקררה דעתם עד שראו ברובו הגדול של מקובלים, שבתאיים וחסידים גם יחד, רק תועים ומתעים, חולי רוח, ואנשי מרמה, בעלי דמיון לוהט, ושכל גס, ריקים ופוחזים, ובאופן היותר טוב מעוטי תורה ומעוטי דעת, בעלי יראת שמים המונית ואמונת שוא.

לא אשפוך פה אפילו טפת דיו אחת בשביל להראות את כל שקרותה ופחזותה של השקפה זו שמוצאה מן הרציונליות הברלינית וההשכלה השטחית ברוסיה, בקשר עם רוח ההתנגדות השורר גם היום בנפשות רבים מבני ליטא והשנאה הכבושה בלבותיהם עוד מימי מלחת החסידים והמתנגדים לפנים. השקפה זו של ר' דוד כהנא וחבריו, ואף השקפה זו עצמה בצורה יותר מתונה (אצל גרץ וכו'), כבר מופרכה היא על ידי העבודה הענקית של ר' אליעזר צבי הכהן צווייפעל בספרו "שלום על ישראל", על ידי ספרו האשכנזי של מח"ס "צפנת פענח", על ידי קבלתו-פילוסופיותו של רבי אהרן מארקוס, על ידי "חסידותו" של ברדיצבסקי (ב"ספר חסידים" שלו – טרם יהיה עוד למגינה ולמליצה של ההשכלה וההתנגדות ברוחו של ש"י איש הורוויץ), על ידי החדירה העמוקה לתוכה של החסידות בספריו של מרטין בובר וכו' וכו'.

ואולם אציין בזה, שגם אני רואה יחס וקשר בין השבתאיות והחסידות, אפס כי היחס הזה שונה הוא, לפי השקפתי, בהחלט גמור מאותו היחס שעליו מדברים גרץ כהנא ואחרים. הם רואים בחסידות המשך מן השבתאות, ואני רואה בחסידות (על החסידות של הבעש"ט אני מדבר) תנועה שהתקוממה בכל תוקף נגד תנועת השבתאות, אף שגם היא כהשבתאות צרתה, היתה תנועה משיחית בעיקרה. מה שבקשה השבתאות להשיג על ידי קסמים ולהטים, השיגה החסידות על ידי אמונת אמת ותום לב; מה שבקשה השבתאות (בתקופה הראשונה שלה בעוד שלא נתקו עוד רגליה מדת ישראל ונראתה לעין כממשיכת קבלת האר"י) על ידי צומות וסיגופים, השיגה החסידות על ידי שמחה בד' ודבקות מחשבית ומעשית באלקים חיים; מה שבקשה השבתאות להשיג על ידי הריסה וקפיצה "מעבר לטוב ולרע", השיגה החסידות על ידי בנין שאינו פוסק ועל ידי בירור מוסרי, הבדל מוחלט בין טוב לרע וקיום שלם של כל המצות בכלליהן ופרטיהן ודקדוקיהן.

השבתאות התפרצה אל השמים בדעות משיחיות, בנפשות לא מטוהרות ובמעשים חציָם רעים וחציָם מבוהלים, ובזה הביאה לעם לא גאולת נפש ולא גאולת גוף, כי אם יאוש ושממון, כפירה ושמד, והחסידות הרימה רבבות בני ישראל לשמי אצילות והכינה את הנפשות לקראת הגאולה השלימה אשר אם גם תאחר נחכה לה בכל יום שתבוא.

האקסטזה המשיחית של החסידות מצאה לה ביטוי נשגב מאוד במראה אשר ראה הבעש"ט וספרו במכתב לרבי גרשון מקיטוב גיסו:

"בראש השנה שנת תק"ז עשיתי השבעות עלית נשמה, כידוע לך, בראותי דברים נפלאים במראה מה שלא ראיתי עד הנה מיום עמדי על דעתי, ואשר ראיתי ולמדתי בהעלותי[1] לשם בלתי אפשר לספר ולדבר אפילו פנים אל פנים, אך בחזירתי לגן עדן התחתון וראיתי[2] כמה נשמות החיים והמתים הידועים לי ושאינם ידועים לי, בלי שעור ומספר ברצוא ושוב לעלות מעולם לעולם דרך העמוד הידוע ליודעי חן, בשמחה רבה וגדולה אשר ילאה הכח לספר ויכבד האוזן הגשמי משמוע וגם רשעים רבים חזרו בתשובה ונמחל להם עוונם, כאשר שהיתה עת רצון גדול שגם בעיני יפלא מאד, שכמה וכמה נתקבלו בתשובה שגם אתה יודע אותם[3]. והיה בינהם ג"כ שמחה רבה מאד ועלו ג"כ בעליות הנ"ל, וכולם כאחד בקשו ממני והפצירו בי עד בוש באמרם לרום מעלת כבוד תורתך חננך ה' בבינה יתירה לחשוב לדעת מענינים האלה[4], עמנו תעלה להיות לעזר ולסעד, ומחמת השמחה הגדולה שראיתי אמרתי לעלות עמהם ובקשתי ממורי ורבי שלי[5] שילך עימי כי סכנה גדולה לילך ולעלות לעולמות העליונים, כי מיום היותי על עמדי לא עליתי בעליות גדולות כמוהו[6], ועליתי מדרגה אחר מדרגה עד שנכנסתי להיכל משיח, ששם לומד משיח תורה עם כל התנאים והצדיקים וגם עם שבעה רועים, ושם ראיתי שמחה גדולה עד מאוד, ואיני יודע לשמחה מה זו עושה? והייתי סובר ששמחה זו ח"ו על פטירתי מהעולם הזה, והודיעו לי אח"כ שאיני נפטר עדיין, כי הנאה להם למעלה כשאני מייחד יחודים למטה על ידי תורותיהם הקדושה[7], אבל מהות השמחה איני יודע עד היום הזה, ושאלתי את פי משיח: אימתי אתי מר? והשיב: בזאת תדע, בעת שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיונותיך חוצה מה שלמדתי אותך והשגת ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך, אז יפלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה".

אח"כ מספר הבעש"ט, כי היה לו צער גדול מהודעתו זו של מלך המשיח, כי מתי הגיע העת אשר כל איש ישראל יוכל לייחד יחודים כמוהו? ואולם משיח למדהו "שלשה דברים – סגולות – ושלשה שמות" שנקל ללמדם לכל איש, ומה הן אלה הסגולות? ומה הן אותן השמות? דבר זה אין לו רשות לגלות אף לגיסו הגאון והחסיד הידוע בכנויו – רבי גרשון מקיטוב, אפס כי זאת עשה לגיסו, למדהו דרך הייחוד של "עולמות ונשמות ואלהות" שעליו דברנו בפרק הקודם.

כי ידעו כל בני ישראל "ליחד ייחודים" מהבעש"ט דבר זה רחוק עתה עוד הרבה יותר, מאשר היה בימי הבעש"ט, אבל כי ידעו בני ישראל לעבוד את ד' בשמחה, לטהר ולכונן את מחשבותיהם לזכך את מצפוניהם ולשפר ולתקן את כל מעשיהם, – לא קרוב הדבר, אבל גם לא רחוק כל כך כמו שחושבים עתה.

כי הנה ימים באים – והימים לא כל כך רחוקים אשר בהם יתיאשו בני האדם מכל אלה הקנינים המדומים אשר הם רודפים אחריהם עתה ואשר בעבורם הם שופכים איש את דם רעהו, וירימו עין למעלה, ובשאפם אל על יבקשו את כל אלה אשר הראו את הדרך לשמי האצילות ואת אחד המובחרים שביניהם – רבי ישראל בעש"ט.

[1] רצונו לומר: בעלותי.

[2] רצונו לאמר: ראיתי

[3] רצונו לאמר: אף רשעים כאלה, שגם אתה הכרת אותם ואת רשעתם, חזרו בתשובה.

[4] מעניני עליות הנשמות ותקונן

[5] לפי תלמידי הבעש"ט היה רבו האצילי של הבעש"ט – אחיה השילוני.

[6] רצונו לאמר: כמוה, כמו עליה זו של ר"ה משנת תק"ז.

[7] רצונו לאמר: תורותיהם הקדושות או תורתם הקדושה.

 

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “מה חידש רבי ישראל בעש"ט? (ב)

מחשבה משלך

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s