הדימוי במשנת הרב קוק

שתי עבודות ייחודיות אך אלמוניות-יחסית עוסקות בניתוח משנת הרב קוק על פי הדימויים בהם היא משתמשת. האחד, הרע וצידוקו במשנת הרב קוק, שכתב פרופ' יהודה גלמן בשנת תשמ"ז (1987), ובו הוא מציג שני מודלים של התמודדות עם בעיית הרע, באמצעות שני דימויים מרכזיים: תפיסה דואליסיטית, לפיה קיים רע בעולם (הרס, קלקול, סבל) אך הוא נדרש כדי להוביל לטוב גדול יותר; ותפיסה מוניסטית, לפיה לא קיים כלל רע, אלא לכל אירוע בהיסטוריה יש ערך עצמי, והוא אינו רק שלב בדרך לאירוע אחר:

"שתי התפיסות הללו – התפיסה הדואליסטית לגבי טוב ורע והתפיסה המוניסטית – משמשות בערבוביה בכתבי הראי"ה […] סימן לכך שמדובר בשתי תפיסות שונות הוא זה, שהרב משתמש בשתי קבוצות שונות של ביטויים לגבי כל אחת מהתפיסות. קבוצה אחת של ביטויים הלקוחים מתחומי המוסיקה והשירה, כגון: 'מוסיקה', 'זמרה', 'הרמוניה', 'אקורדים' ו'שירה'. קבוצה שנייה לקוחה מתחום האדריכלות, כגון: 'בניה', 'קומה', 'תיקון', וכנגדם: 'שבירה', 'הרס'"

וכאן גם באה ההבחנה בדבר משמעותו של הדימוי:

"איננו דנים את ערכה של יצירה מוסיקלית או שירה על שם סופה. אין זה מצב הסיום המעניק רטרואקטיבית את הערך האסתטי ליצירות אלו: ערכה של יצירה מוסיקלית טמון בה עצמה תוך כדי ביצועה. אין זה נכון לומר שתכלית השירה היא בסופה, אלא התכלית היא השירה כולה עצמה.

מה שאין כן באדריכלות. שם התכלית היא בשלב הסיום – בנין או גשר העומד לשימוש – ולא בביצוע עצמו. ביצוע הבניה מקבל את ערכו על שם סופו דווקא. שלבי הבניה הם אמצעיים לשלב סיום המצדיקם למפרע. לכן, בתחום הזה קיים מושג ההרס והשבירה, הנוגדים את התכלית ומבטלים את ערך שלבי ההכנה. מושגים מקבילים אינם קיימים בתחום המוסיקה והשירה"

עבודה נוספת שנכתבה על פי מתודה זו היא של יונינה דיסון, ארבעה מוטיבים ב'אורות הקודש' כבסיס לעריכה חדשה, בשנת תש"ן (1990), שמציגה פרויקט שאפתני יותר, לפיו ניתן לחלק את הפסקאות השונות ב'אורות הקודש' בהתאם לדימוי משותף. לדבריה, לרב היו דימויים – כמראה נבואה – בזמן כתיבת הפסקאות, וכל פיסקה ופיסקה מרוכזת סביב דימוי אחד:

"קיימת צורה יסודית החוזרת ועולה בפסקאות רבות באורות הקודש. לצורה יסודית זו, נוכל לקרוא 'צורה מושלמת' של פסקה. צורה זו בנויה מפתיחה, תוכן פנימי וסיום. הפתיחה של פסקה כזאת, נבנית ממשפט מסוים, או רצף של משפטים פותחים, אשר בהם הביטוי מעט נוקשה […] [אך] מהווה מעין גרעין יסוד, או מצב התחלתי, שממנו מתפתחת הפסקה […] לאחר הפתיחה או בהמשכה, מתחיל הביטוי להיות פיוטי מאוד, והוא ממשיך וזורם כך לאורך הפסקה כולה, עד שהוא מגיע לסיום המתבטא בפסוק או בסדרה של פסוקים […]

התוך הפנימי, הפיוטי, מהווה את עיקרה של הפיסקה, ואת ה'בשר' או ה'לשד הפנימי' שלה. מבנהו הפנימי של ה'תוך' התיאורי הזה, מושתת סביב דימוי מסוים […]"

בהתאם לכך, היא מבחינה בין ארבעה דימויים שונים: שבירה ותיקון (התהפכות); עלייה מתמדת ממצב נמוך למצב גבוה (קו עולה); אור הגנוז או העלם וגילוי (מעגל ומרכז); שני הפכים המתקיימים זה בצד זה (כפות מאזניים).

דרך התבוננות זו במשנת הרב קוק מסוגלת להיות פוריה ביותר. עובדה זו ניכרת לעין כאשר מתבוננים, לדוגמה, בשורשים השונים בהם עושה הרב שימוש בהקשר המושג רצון, הלקוחים לרוב מעולם התנועה של המים: "שטף", "פרץ", "אשד", "לחץ", ועוד רבים. כמו לדוגמה, בקובץ ד, עז:

"הרצון, במלא המובן, איננו הרצון המפורט, על איזה דבר מעשה וענין מיוחד, אלא הרצון הכללי, הסכמת החיים, הנובעת מעצם מהות החיים, הצומת, ששם מתקשר הכל, כל החזיונות, הרעיונות, החפצים והדמיונות. וכח זה זורם והולך הוא, שוטף ומתרומם, מכה גלים ומשלח פלגים בלא הרף"

דוגמה נוספת: השורש "דחף" כשלעצמו משמש מילה מנחה כמעט בכל סוגיית-מפתח במשנת הרב קוק: התשובה העליונה באה מ"דחיפה פנימית"; השאיפה לקרבת אלוהים היא "דחיפה";  השתלמות העולם והתעלותו הן "דחיפה תמידית"; הכפירה נולדת מ"דחיפה גדולה"; תחושת הוודאות היא "דחיפה חזקה"; ואף שיבת ציון נולדת מ"דחיפה סמויה".

יש כמובן עוד ועוד דימויים, מוטיבים ומבנים, המצפים לחשיפה וארגון.

מודעות פרסומת

מחשבה משלך

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s