מה חידש רבי ישראל בעש"ט? (א)

מאמר זה פורסם במספר המשכים בשבועון "בדרך" של ההסתדרות הציונית בפולין, בשנת תרצ"ה (1935). בשבועון זה פרסם הרב צייטלין כמה וכמה מאמרים על גדולי ישראל ועבודת אלוהים, שלא זכו לאחר מכן לאיסוף ולהדפסה מחדש.

חלקו השני של המאמר כאן

א.

הספרות על רבי ישראל בעש"ט היא עתה גדולה ורחבה, אבל לא עמוקה. ספרים למאות נכתבו על החסידות בעשרות השנים האחרונות בעברית, באידיש, בגרמנית, ובשפות רבות אחרות, ובכולם ידובר פחות או יותר, על הבעש"ט בתור אבי החסידות.

בספרים המודרניים אשר קראתי אני על החסידות בכלל ועל הבעש"ט בפרט, רק מעטים מאד מאד בהם נכנסו לתוך עומק הענין, והם ספריו של רבי אהרן מארקוס זצ"ל מזה וספריו של מארטין בובר מזה, וביתרם מצאתי רק שטחיות ושטחיות ודברים אין קץ על ה"ריפורמה" של הבעש"ט ועל "דימוקרטיותו" ו"עממיותו", וכדומה, וכדומה.

הספרים על הבעש"ט, שנכתבו ברוח אורטודוקסי­­-חסידותי טהור גם הם, מלבד ספריו של מארקוס, מחטיאים את המטרה הנכונה. אמנם אין בהם אותם פטפוטי המלים, על הריפורמה ועל הדימוקראטיות ועל העממיות של הבעש"ט שבספרים המודרניים, אבל הם לא ניקו מחד צדדיות, מטשטוש הצורה, מהתגבשות החומר בלי טעם ובלי סדר ובלי רוח, מחסרון הבנה וחדירה בתקופה אשר בה חי, פעל ועשה ר' ישראל בעש"ט ומחסרון התעסקות בעיקר מהותה של הנשמה העליונה אשר בה חונן הבעש"ט ובאופי הגאוני המיוחד שלו.

ואני בבואי לכתוב הפעם על הבעש"ט, אין לי שום כוונה למלאות פה את כל החיסרון הזה, כי לא בשבועון כללי מקום לזה, כי אם לרשום פה רשימות אחדות קטנות על עיקר חידושו החסידותי של הבעש"ט ולציין פה רק שרטוטים אחדים מאופיו המיוחד, לרגלי מלאות שתי מאות שנה מיום שנתגלה.

בנוהג שבעולם מונים את היום, אשר בו נולד אדם גדול פלוני או ליום שבו נפטר או ליום שבו יצר יצירה זו או אחרת. בנוגע לבעש"ט צריכים אנו למנות גם ליום שנתגלה, כלומר: ליום שבו הסיר הבעש"ט מעליו את מסווה ה"בור", "עם הארץ" "גס והמוני" אשר שם עליו, ונגלה לכל גלילות פודוליה וואלין כאור מאיר, אור חדש, כוכב חדש על שמי היהדות. חוזה גדול, צופה במרכבה, עולה בהיכלות וחותר תהומות, רואה עני עמו ומתאמץ להביא לו ישע והרווחה, קורא כמו מתוך הספר מאורעות איש ואיש, גורלו, מזלו, חטאיו, אשמיו, אסונו, מכאוביו, ישועתו, צדקתו, רפואתו – איש השמחה הגדולה וחדות היצירה הנפלאה, איש העוז והתפארת, גדל ההשפעה, ורב התעצומה – איש המושל בנפשות ומטה אותן לכל חפצו, והחפץ ההוא תמיד קדוש וטהור, משוחרר מכל גאוה, מכל התנשאות, מכל נטיה ומכל פניה עצמית, מבלי צרות האופק וצמצום המחשבה – איש הנמנה בעדה הקטנה מאד של יחידי-יחידים, אשר מיד בהגלותם הם מופיעים לעיני המונים רבים כצירים שלוחים, מאת ההשגחה העליונה להקים את בני האדם מעפר שפלותם, לנחמם, לזככם, לטהרם, לראות בסבלותם, לשגבם, לעזרם ולתמכם.

לפי חשבונו המדויק של הרבי מלובאוויטש שליט"א [זצ"ל] באחת משיחותיו האחרונות לי"ט כסלו בשם אביו זצ"ל, חשבון המתאים מאד למסורות רבות ושונות שמנסרו לנו מדורות עברו, היתה התגלותו של הבעש"ט בניסן תצ"ד – ואם כן איפוא, הרי מלאו בניסן של שנה זו – שנת תרצ"ד – שתי מאות שנה, מיום שנתגלה איש מופלא זה.

ובמה נציין לפנינו זכרון קדוש זה?

רק בהחיותינו לפנינו אם לא את התמונה כולה של הבעש"ט, הנה למצער, קוים אחדים ממנה, בהעירנו את אוזן הקורא על היותר יפה, היותר נשגב והיותר נערץ, ועם זה – גם היותר קרוב להשגת האדם בן התקופה החדשה, ובקראנו אליו, לאדם ההוא, לקבל ולקלוט מתוך תורה זו כל מה שאפשר לו עוד לקלוט ולקבל מתוך התורה ההיא, אם עוד "לא הסיר עוד האלקים ממנו את כל תנחומותיו".

 

ב.

העבודה הראשונה והבהירה של רבי ישראל בעש"ט היתה לקרב את האדם לאלקים ולקרב את האלקים אל האדם.

לכאורה הלא כל משנה תורת משה מלאה מקרבת-אלקים זאת. הלא כה נאמר: "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כד' אלקינו הכל קראנו אליו (דברים ד' ז'); "ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך (שם ה' ב'); "ועתה ישראל מה ד' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ד' אלקיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו וגו' (שם ד' י"ב); כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא –

לא בשמים היא –

ולא מעבר לים היא –

כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (שם ל' י"א – י"ד)

ואולם עבודת האלקים היום-יומית עם כל אלפי דיניה וסיגיה ועם יסוד העבודה הזאת – היראה הגדולה; הערצת הנשגב; מלך מלכי המלכים, מלכם של העולמות כולם, אשר שרפים וחיות ואופני הקודש זעים וחלים מהודו ושואלים זה לזה: "איה מקום כבודו להעריצו?", אף כי "מלא כל הארץ כבודו"; ציורם של כל העולמות הגבוהים מעל גבוהים ורחוקים מעל רחוקים אשר עם כל גבהם, דקותם, אצילות-אצילותם הם לגביה – לגבי המיוחד – "בלא ממש חשיבי" – כל אלה אומרים: אל תגש הלום… אל תגש אל הערפל אשר שם האלקים… של נעליך מעל רגליך… הסר את כל גופך מעליך, את כל החומר שלך וגם כל חפצי החומר אפילו הדקים שבדקים, אז תוכל לגשת באימה ובזיעה ברתת ובחלחלה אל קצה הר האלקים – ובעלי התלמוד שאלו בתום לב: "וכי אפשר לדבוק בשכינה והלא אש אוכלה הוא?"

ובתורה עצמה; באותה תורה שמדובר בה כל כך הרבה על קרבת האלקים, מסופר:

"ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך וההר בוער באש ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם – ותאמרו: הן הראנו ד' אלקינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש היום וגו', ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת וגו' וגו', (דברים ו' כ' – כ"ב) וחרדה זו טובה היתה בעיני ד' (שם כה' – כו') –

והפילוסופים היותר גדולים שקמו להם לישראל, ואף המקובלים-החוזים הרבים, הלא מגדילים ומעריצים הם חרדה זו אפילו בשעה שמדברים הם על האהבה לאלקים (כשמדבר הרמב"ם על האהבה הוא מצוה ביחד עם זה לאדם לזכור תמיד שהוא "בריה שפלה מעוטה בדעת עומדת לפני תמים דעים"), ואפילו רבי אברהם בן עזרא, זה שהתקרב אל האלקים בצעדי גבורה, העיר גם הוא לדברי התורה: "ולדבקה בו" מלה אחת המגלה את כל עומק החרדה שבנפשו – "ולדבקה בו – בסוף" (דברים יא', כב'). רואה הוא, הראב"ע איפוא את הדבקות באלקים רק כדבר שתושג בסוף כל העתים, אחר הייסורים הרבים של הכלל במשך אלפי שנים ולאחר צירופים וזיקוקים רבים של הפרט בכור נסיונות רבים ועבודה רבה ועצומה מאוד –

והנה בא הבעש"ט וגלה לנו שצריך להבין את הדברים: "קרבת אלקים" כפשוטן ממש, אף שבעת ההיא צריך האדם להתמלא גם יראה וחרדה גדולה מאד בגשתו אל המלך, מלכו של עולם.

קרבת אלקים זו, כפי שמבין אותה הבעש"ט, תושג לנו יותר, אם נזכור את הדברים אשר דבר נכדו רבי נחמן מברסלב לאחד: "שרעק ריך ניט, ליעב קינד, נאט איז מיט דיר, איבער דיר, ארום דיר קיין יאוש איז נאר נייט פארגאגען" (אל נא תחרד, ילדי הטוב, האלוקים עמך, מעל ממך, מסביבך, אין יאוש בעולם כלל) ואם נדע את כל מיני העצות אשר יעץ לנו נכדו זה – על פי דרכו – והרב מלאדי זצ"ל בספר ה"תניא" – על פי דרכו, אשר על ידן אפשר לבוא ולהגיע ל"קרבת אלקים ממש" (כל ספר התניא מיוסד על הכתוב: "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו").

ואולם התלמידים – לחוד, והרב – לחוד. אפשר להסתייע בדברי תלמיד זה או אחר, ואולם את הרעיונות עצמם צריך להבין בדברי הרב עצמו לרבות גם סגנונם, צבעם וצלצולם.

וכשמתבוננים אנו בדברי הבעש"ט עצמו רואים אנו – מצד אחד – שכל דברי תלמידיו כלולים בהם, ומצד שני דרכו ב"קרבת אלקים" הוא יותר פשוט וקל, בהיר, מודרג ומסודר, וביחד עם זה – לפי השגתינו אנו בני דור זה – גם יותר קולע אל העיקר.

"יחשוב (האדם) בכל עת, שכל דבר שיש בעולם הכל מלא מהבורא יתברך, וכל הדברים הנעשים מכח מחשבות בני אדם בתחבולותיהם הם הכל מהבורא יתברך, ואפילו דבר קל שבקלים שנעשה בעולם הוא מהשגחתו יתברך, וכשנודע סוד זה לאדם, צריך להבין, שלא יהא חילוק אצלו בדבר שהוא רוצה לעשות, בין שנעשה דבר זה כרצונו ובין שלא כרצונו, כיון שכך טוב לו שלא יהיה נגמר כרצונו".

"יחשוב תמיד וידבק עצמו בבורא ית' באהבה גמורה, שיהא אוהב אותו באהבה זו יותר מכל אהבת דבר בעולם – ותמיד תהא מחשבתו דבוקה בעולם העליון בו ית' – וזהו שאמר הכתוב ברמז: "ומן המקדש לא יצא" – וכשרוצה לדבר מעניני העולם הזה יהיה במחשבתו שהולך הוא מן העולם העליון למטה, כאדם שהולך מביתו לחוץ ודעתו לחזור תיכף ומיד".

"יכוון בכל עת שהשכינה שהיא מלא כל הארץ כבודו, היא מוליכה מחשבתו מתתא לעילא, ובכח גדול יבקעו הרקיעים ממחשבתו האלו הם פתוחות לפניו, ויכנס בעולם היצירה ואחר כך לבריאה, ואח"כ – באצילות, ויהיה יורד במחשבתו למטה, ואח"כ יעלה למעלה, ויהיה עולם ויורד במחשבתו כמה פעמים, כי הירידה היא לצורך עליה, כי מכח הירידה שירד ואח"כ כשעלה – יעלה במקום גבוה מאוד. והמשל, כמו שאדם רוצה לזרוק אבן – מה שמוריד ידו למטה עם האבן יעלה האבן בזריקתו למקום גבוה מאד –

"וכשעולה במחשבתו בעולם העשיה או היצירה וכיון שמדובר שם באותו העולם, ודבורו יוצא מפיו באותו העולם, ויכוון שיש בזה העולם השם הוי"ה כנגדו בעשר ספירות, שהם אין סוף לגדולותיהם, וכל מה שילך למעלה יכוון שהוא עולה ומתקרב על השם במקום גבוה –

"ואל תתמה: איך אפשר זה, שיהיה אדם יכול לחשוב בעולמות העליונים? שזה נודע, שיש כח באדם לישב בעיר זו ולחשוב שהוא הולך בעיר אחרת ורואה שם במחשבתו הבתים ובני האדם ונראה כמי שהיה מדבר עמהם, והכין כן הדבר הזה: אעפ"י שאדם יושב בחדרו בעולם הזה יש כח בנשמתו ובמחשבתו לקשור את עצמו בעולמות העליונים, ובפרט ששרשו ועיקרו בא משם והוא בעולם הזה כמו גר".

 

ג.

ביטולו של כל הנראה ליש. כשאנו חיים חיי החושים אנו מאמינים אמונה חזקה מאד בממשותו של כל הסובב אותנו, ולא רק כלליותו של כל הנמצא סביבנו – כי אם גם במציאות הפרטית של כל נברא ונעשה. וכיצד לא אאמין במציאות המיוחדת, הממשית, והמוחלטת, של כל דבר ודבר המקיף אותי? אם ממשש אני בידי את השולחן שאצלי, את הנייר שאני כותב עליו, את הדיו שאני טובל בו את עטי, את העט הכותב, ממשש ורואה את כל הדברים, שומע את צלצולם בנפלם ובהתנגשותם, כיצד לא אאמין אמונה חזקה במציאות המוחלטת של הלחם שאני אוכל אם גם מלבד החושים הנזכרים גם חוש הטעם מעיד על מציאותו?

ואולם במדה זו שאנו מפשיטים ומשחררים מחשבתנו משעבודם של החושים אנו מרבים להטיל ספק במציאות המוחלטת של הסובב אותנו. כי מאין בא אלינו אותו הבטחון הגמור במציאות המוחלטת של כל הדברים הסובבים אותנו? מפני שהחושים מעידים עליהם. אבל מי יוכיח לנו בודאות גמורה, שעדות זו כשרה היא? השולחן אשר לפני מופיע לעיני בצבע שחור, ירוק או כחול, לפי שרשת עור עיני נוצרה באופן שתקבל צבע זה או אחר מן המוחש המופיע לפניה, אבל אם יהיה איזה שנוי דק מן הדק ברשת עיני אזי יופיע שולחן זה עצמו לפני בצבע אחר לגמרי. בהיותי במצב הבריאות הוא נראה לעיני כך וכך; בהיותי במצב החולי – אני רואה אותו אחרת. דבר פלוני ופלוני מתוק מאד לחכי כשאני בריא, וכשאני חולה אני טועם בו טעם מר. בדבר פלוני אני טועם מן כשאני רעב, וכשאני שבע אינני מרגיש כל טעם בו. הכל תלוי איפוא לא בדבר עצמו, כי אם במצבי אני, ומצבי אני משתנה מעת לעת, ואין לו כל קביעות תמידית.

כוכבי רום נראים בעיני ככדורי אור או כדורי אש קטנים מאד ולפעמים גם כנקודות כחולות-ירוקות והמדע מלמדנו שיש כוכבים שהם גדולים מכדור הארץ מליוני פעמים. רואה אני בעיני את השמש יוצא במזרח ושוקע במערב, רואה אני איפא אותו בעיני סובב והולך, והמדע המקובל עתה מלמדני שהוא, השמש, על עמדו יעמוד והארץ מקיפו. דוגמאות כאלה ימצא כל מעיין למאות.

ואם אין ודאות גמורה לעדותם של החושים, מאין לנו הודאות הגמורה של כל הנמצא מסביבנו? עדותו של השכל אחת היא ושוה בכל, באופן שנאמר שיש לה ערך של מוחלט ושל ודאות בלי כל ספק ספיקא? לא הרי שכלו של זה כהרי שכלו של זה, ולא הרי שכלי אני בהיותי בגיל זה או במצב זה כהרי שכלי זה עצמי, כשאני בגיל אחר, או כשאני נמצא במצב אחר, ולא הרי שכלו של אדם פשוט כהרי שכלו של איש המדע ולא הרי שכלו של איש המדע החיובי כהרי שכלו של בעל ההשכלה הפילוסופית, ולא הרי הבטה של כל אלה כהרי הבטה בעולם של האמן, של המשורר, של החוזה –

ואם גם אאמין לכולם: אאמין גם לחושים וגם לשכל וגם לחזיון לבי, אם שסותרים הם לפעמים לא רחוקות אלה את אלה, אינני יכול להחזיק במעוזם ובקיומם המוחלט של כל אלה הסובבים אותי מאחר שאני רואה אותם חולפים ועוברים לפני תמיד מבלי היות להם כל עמדה, הפרח שעשע את עיני לרגעים ולאחר שעתיים פג הודו. "בבקר יציץ וחלף, לערב ימולל ויבש". החליפה המהירה הלוה כל נמצא, "הכל שוטף" לימד הרקליט את בני האדם.

"הכל שוטף" – ואם כל זאת אנו מרגישים בכל הויתנו שיש מבעד כל החליפה והתמורה שאינו פוסקת, איזה דבר נצחי, עומד בעצמו, אינו תלוי בשום דבר, אינו פושט צורה ולובש צורה, לפי שהוא הוא המקור היחידי לכל הצורות והחומרים והוא הוא הנושא והמקור לכל הצורות והחמרים והוא הוא הנושא והמקור לכל החליפות אין קץ שבעולמות כולם.

ומה הוא אותו הנמצא הודאי? יש חושבים את האדם בעצמו לאותו הנמצא הודאי. אבל האדם בעצמו כפי שהוא מופיע לעינינו הלא הוא חולף ועובר ככל דבר אשר על פני האדמה. אומרים עוד: ה"אני" המחשבי ("אני חושב, היוצא מזה, שאני נמצא" – דיקרט) אבל גם ל"אני" זה אין כל עמדה קבועה, בלתי משתנה ובלתי תלויה בספק, כשם שאין עמדה למחשבות הרבות השוטפות ועוברות בו, וגם מציאותו של "אני" זה בעצמו… מוטל בספק גדול מאד.

הנושא האמתי לכל החליפות והתמורות, הקיים בעצמו ונצחי במהותו הוא איפוא רק האלקים. להשגה זו הגיע גם שפינוזה בראותו בכל ההופעות שבמציאות רק מקרים נשואים על פני האחד המוחלט – האלקי הנגלה לפנינו בשני תאריו הנצחיים: התפשטות והשכלה.

אם נתפוס באופן זה את עיקר חדושו של שפינוזה יגלה לפנינו כפי שהעיד על זה שלמה מיימון בצדק – כאקוסמיסמוס, כלומר: כהכחשה במציאותו של עולם, אין בשיטתו של שפינוזה, לפי ההבנה החודרת והעמוקה של מיימון, כפירה במציאות האלקים. כפי שחושבים רבים, אלא אדרבה, כפירה במציאותו של עולם, מפני שבאמת לאמתו אין מציאות אמתית כלל לעולם, כי רק האלקים הוא הנמצא בהויתו העצמית, וכל זה מה שאנו קוראים "עולם" הוא רק המון מקרים שאין להם כל הויה עצמית.

ואולם האלקים של שפינוזה איננו, כפי שהביע רבי יהודה הלוי בספרו ה"כוזרי", ה"אלקים שאליו תכסופנה הנפשות". כי אלקים זה של שפנוזה אסור ומקושר הוא וכבול בחבלי החוקים שקוראים להם "חוקי הטבע" ומשועבד הוא בכל הויתו לאותם המקרים הרבים עצמם שתוכנם הוא אין ואפס. וסוף כל סוף איזו מציאות         נייחס לעצם זה, שתלוי הוא כולו בחוקים העוורים אשר למקריו, והמקרים ההם אין להם שום מציאות עצמית?

ואולם בתורתו של רבי ישראל בעש"ט הגיעה השקפה זו של הכחשת העולם לידי גובה דתית-מסתורית נערצה ונשגבה מאין כמוה מכל השיטות והדעות עד ימיו. כי איש לא הביע עוד כרבי ישראל בעש"ט בכל הבהירות את כל בטולו של העולם כלו (או של כל העולמות כולם) לגבי האחד המיוחד, שהוא לבדו הנמצא האמתי ולזולתו אין שום מציאות כולו, ושהאחד המוחלט הזה הוא גם בעל החופש המוחלט, 'קמצא דלבושיה מיניה וביה', ואין שום מחיצה מבדלת בין האדם ובינו יתברך – בידיעה זו יתפרדו זו כל פועלי און.

ועיקר תכליתו של האדם לפי זה הוא להתעמק בידיעה זו של אפסיות כל היש ואמתיות של האלקות  עד כדי לראות ולהרגיש זאת בכל רמ"ח אברים ושס"ה גידים של הנשמה והגוף ולחיות ולהשתקע כל ימיו רק באלהות ולהתאים כל רגע ורגע מרגעי חייו בעולם עם דרישות היראה והאהבה, הקדושה והטהרה, המשפט, והצדק, שהאלקים דורש ממנו – ובמדה זו שהאדם משתקע כולו במחשבת האלקות הוא מתקרב יותר אל האב-המלך בהעלותו עם זה את כל היש המדומה ל"אין" האלקי.

כי על כן יאמרו תלמידי הבעש"ט: "האלקים ברא את העולם מאין ליש, והצדיק מעלה את היש לאין".

 

ד.

הבעש"ט מסביר את ביטולם ואפסותם הגמורה של העולמות כולם בציור זה:

"היה מלך אחד חכם גדול ועשה באחיזת עינים חומות ומגדלים ושערים וצוה שילכו אליו דרך החומות והמגדלים ההם וצוה לפזר בכל שער ושער אוצרות המלך –

ויש שהלך עד שער אחד ולקח ממון וחזר –

ויש –

ויש –

ובנו יחידו התאמץ מאד שילך דוקא אל אביו המלך, אז ראה שאין שום מחיצה מפסקת בינו לבין אביו, כי הכל היה רק אחיזת עינים – הקדוש ברוך הוא מסתתר בכמה לבושין ומחיצות. וכשאנו יודעין, שהש"י מלא כל הארץ כבודו וכל תנועה ומחשבה הכל ממנו יתברך, וכן כל המלאכים וההיכלות הכל נעשה כביכול מעצמותו יתברך כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה – אין שום מחיצה מבדלת בין האדם ובינו יתברך".

במדה זו שהאדם מכיר ויודע וחי באלהות הוא מכיר יותר את אחיזת העינים שבכל העולמות כולם, ואפילו בעולמות עליונים וגבוהים מעל גבוהים, והוא מתקרב יותר ויותר אל האב-המלך עצמו, ובמדה זו שהוא מתקרב אל האב-המלך הוא מושיט לו את שרביט הזהב, מצילו מכל אויביו ורודפיו בין מלעלה, בין מלמטה, כשם שאמר לו הקב"ה למשה בשעה שבקשו מלאכי השרת לשרפו בהבל שבפיהם: "אחוז בכסא כבודי".

"יחשוב האדם – מלמדנו הבעש"ט – שהוא מבני עולם העליון, ולא יהיו חשובין בעיניו כל בני אדם הדרין בעולם הזה, כי כל העולם כולו הוא כגרגיר חרדל נגד העולם העליון, ויהיה שוה בעיניו אם יאהבוהו או ישנאוהו, כי אהבתם ושנאתם אינן כלום".

"ויחשוב – אומר הבעש"ט במקום אחר – שהכל, בין עולם הגלגלים, בעין עולם המלאכים ועולם הכסא, הכל כאין נגדו יתברך, שכולם הם בתוך החלל (שנברא) ע"י צמצום אורו והכל נעשה בדבור אחד, ואם כן למה לי להמשך אחר שום תאוה שיש באותם העולמות, שהכל רק דבור אחד ממנו יתברך, מוטב לי להדבק למעלה מן העולמות, בבורא יתברך שהוא העיקר ולא להדבק בטפל, וזה כוונת הזוהר: 'זכאין אינון צדיקיא דיודעין לשוואה רעותהן לעילא לגבי מלכא עלאה ולא לגבי עלמא דא וכסופא במילא דיליה' (זכאים הם הצדיקים היודעים להדביק את רצונם למעלה ולא לעולם הזה ולכסופים הבטלים שלו) שסוף כל העולמות ליחרב, ויחשוב תמיד וידבק עצמו בבורא יתברך באהבה גמורה שהוא טוב יותר מכל דבר שבעולם, שכל דבר טוב שבעולם הכל מושרש בו יתברך".

"יחשוב האדם, שהבורא יתברך מלא כל הארץ כבודו ושכינתו תמיד אצלו והוא דק מן הדק והוא אדון על המעשים שבעולם והוא יכול לעשות כל מה שאני אחפוץ, על כן אין יפה לבטוח [אלא בו]".

הבעש"ט מלמד תמיד, שאל יחשוב האדם את האדם ואת העולם כולו למציאות אחת מיוחדת ואת בורא העולם למציאות אחרת עליונה רחוקה ונשגבה מאד הרוכבת על גבי שני המציאויות – האדם והעולם – ומנהגת ומנהלת אותן, אלא יראה גם בעצמו, גם בעולם וגם בכל מה שנעשה בעולם, בין מה שחולף ועובר בענן בוקר, בין מה שיש לו יותר קיום ועמדה, רק את האלוקים.

"זוהי מדרגה גדולה, אומר הבעש"ט, שיראה האדם את הבורא יתברך בעין שכלו כמו שמסתכל על אדם אחר ויחשוב שהבורא יתברך מסתכל גם כן בו כמו אדם אחר שמסתכל בו".

ויש בראיה רעיונית זו מדרגה של קטנות ומדרגה של גדלות.

"יחשוב כמו שמסתכל בדברים גשמיים כך מסתכל בשכינה שהיא אצלו – זהו עבודה בקטנות".

ואיזו היא עבודה בגדלות?

בעבודה שבגדלות יש ראיה מרחוק וראיה מקרוב שזו היא מדרגת הראיה היותר גדולה.

ראיה מרחוק כיצד?

האדם מבחין, "שיש כמה רקיעים עגולים והוא עומד בנקודת הארץ הקטנה וכל העולם כאין נגד הבורא יתברך שהוא אין סוף והוא צמצום ופנה בעצמו מקום לברוא באותו מקום את העולמות – וזהו 'מרחוק ד' נראה לי' שרואה את השי"ת מרחוק".

וראיה מקרוב כיצד?

"כשהאדם עובד בגדלותו הוא מחזיק עצמו בכח גדול ועולה במחשבתו ובוקע כל הרקיעים בפעם אחת ועולה למעלה מהמלאכים והאופנים והשרפים והכסאות וזוהי עבודה שלימה".

"ויהיה – מלמד עוד הבעש"ט – תמיד בשמחה ויחשוב ויאמין באמונה שלימה, שהשכינה אצלו ושומרת אותו והוא מסתכל בבורא יתברך והבורא ית' מסתכל בו. והבורא ית' יוכל לעשות כל מה שהוא רוצה: אם הוא רוצה מחריב את כל העולמות ברגע אחד ובורא אותם ברגע אחד, ובו יתברך מושרשים כל הטובות וכל הדינים שיש בעולם, שבכל דבר יש שפעו וחיותו, ואין בוטח רק בו ומתירא ממנו".

 

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “מה חידש רבי ישראל בעש"ט? (א)

מחשבה משלך

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s