סוד השנים עשר

חלקו הראשון של מאמר זה, בשינויים אחדים, פורסם בספר "מרחבים" כרך ז, בשנת תשס"ז

א.

"סוד השנים עשר" לרבי אברהם אבן עזרא זכה כבר לשבר קולמוסים ולכרות יערות בדרך לפתרונו הראוי. ברוך שפינוזה ב"מאמר תיאולוגי מדיני" הסתמך עליו בכדי לקבוע שהתורה נכתבה לא בדורו של משה, אלא מאוחר יותר. הדים מהפולמוס סביב קביעה זו של שפינוזה ניתן למצוא בין היתר בפירושו של הרב יהודה ליב קרינסקי (מחבר פירוש "יהל אור" לאבן עזרא, שחי בסוף המאה הי"ט) שיצא לחלוק על שפינוזה וציטט משד"ל וממחברים נוספים מתקופת ההשכלה את נימוקיהם כנגד פירוש זה. ראוי לציון גם ספרו של המשכיל המזרח-אירופאי יהושע השל רוזנקרנץ מפינסק "אורות מאופל" (תר"ס; 1900) שהוקדש כולו לפירושו של רבי אברהם, ומכיל לא מעט "פנינים" כאלו (את "דברי ההשקפה" שהוסיף רוזנקרנץ לפירושו, העוסקים בחלוקה בין "תורת משה" ו"תורת האבות", או בעצם בין "תורת הרבנים" בני-זמנו לבין "הדת הטבעית" שהוא מעוניין לכונן, ניתן לקרוא כאן).

הסוד מופיע בפירושו של רבי אברהם לספר דברים (א, ב):

"ואם תבין סוד השנים עשר גם 'ויכתוב משה', 'והכנעני אז בארץ', 'בהר ה' יראה', גם 'והנה ערשו ערש ברזל' – תכיר האמת"

נמצאנו למדים שלפסוקים שונים מכנה משותף, אך לא הרחיב רבי אברהם את הדיבור – לא עליו ולא על משמעותו. בפירושו לפרשת "לך-לך" מצאנו רמז נוסף (בראשית יב, ו):

"והכנעני אז בארץ – יתכן שארץ כנען תפשה כנען מיד אחר, ואם איננו כן יש לו סוד והמשכיל ידום"

כאן כבר מתבאר הקושי שבפסוק: הלא התורה נכתבה בימי משה, ואם כן מה פירוש המילים 'והכנעני אז בארץ' – הרי גם בימיו של משה הכנעני היה בארץ. רבי אברהם פותח בהשערה על דרך הפשט, שלפני הכנעני ישב בכנען עם אחר, ולכן הדגיש משה שכבר בתקופת האבות היו היו אלה הכנענים – ולא עם אחר – שישבו בארץ.

אך ישנה דרך נוספת לפרש את הפסוק, אשר מעלה תמיהה גדולה. ייתכן והפסוק אכן נכתב בתקופה מאוחרת, בשעה בה הכנענים כבר אינם בארץ, ולכן הוא מזכיר אותם בלשון עבר.

אם נחזור כעת אל הפירוש בספר דברים, נגלה שאף יתר הפסוקים מתפרשים באותו אופן:

'אשר יאמר היום בהר ה' יראה' – מתי הוא 'היום'? הרי בדורו של משה טרם נבחר הר המוריה, וטרם נראה בו ה'.

'הנה ערשו ערש ברזל' – הפסוק בא לתאר את גודלו של עוג מלך הבשן, ע"י תיאור גודל מיטתו; אולם דור המדבר איננו זקוק לכך, שהרי פגשו את עוג פנים אל פנים. בנוסף, ערשו של  עוג הגיעה לרבת בני עמון והוצגה שם רק בתקופת דוד המלך או בסמוך לה (כן כתבו מפרשי האב"ע, ככל הנראה משום שעוג היה אויבם של בני עמון, ולא כרמב"ן וכרשב"ם לפסוק); ועל כל פנים – בני ישראל יכלו ללכת ולבקר ברבת בני עמון רק כאשר דוד המלך כבש אותה (עיין גם בפירושו של אשר וייזר על האב"ע, בהוצאת מוסד הרב קוק) – והפסוק הרי קורא לבני ישראל ללכת ולהתבונן.

'ויכתב משה' – נאמר בסוף פרשת וילך על שירת 'האזינו', ובהמשך על התורה כולה. יש קושי להבין כיצד ניתן לציין בתוך התורה את כתיבתה. ועוד – רובו של ספר דברים ערוך בגוף ראשון, שהרי משה הוא המדבר, ואילו פסוקים אלו מתארים את משה בגוף שלישי. כך גם חמשת הפסוקים הראשונים של הספר, אותם בא לבאר רבי אברהם, וגם שנים-עשר הפסוקים האחרונים שלו (הפסוק "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" – מעורר תהיה כפולה ומכופלת). לכן, לא יהיה זה רחוק לומר שזהו 'סוד השנים-עשר', וזהו הרמז בתחילת ספר דברים (בביאור המספר "שנים עשר" היו כמה וכמה דרכים. יש שפירשו אותו על שנים עשר האבנים עליהם כתב יהושע את התורה – ומכאן, לדעתם, שהיה מדובר על "תורה" קצרה יחסית).

קושי נוסף עולה מלשון הכתוב: "בעבר הירדן בארץ מואב" (פסוק ה), שהרי מואב באותה שעה איננה מעבר לירדן אלא בצדם של בני ישראל, הממתינים להיכנס לארץ. ומתאים היה הדבר לקרוא לארץ כנען 'בעבר הירדן', כפי שעושה משה בהמשך הספר במספר מקומות.

אך מה המשמעות של כל זה, ומה רצה לרמוז רבי אברהם? לגבי שמונה פסוקים אחרונים שבתורה אכן מצאנו דיון מי כתב אותם. אך האם ייתכנו שינויים והוספות בתוך התורה עצמה, במספר מקומות? לאיזה צורך נעשה הדבר, ומי עשאו?

ב.

קשים בעניין זה גם דבריו של רבי אברהם בסוף ספר דברים:

"ויעל משה – לפי דעתי כי מזה הפסוק כתב יהושע, כי אחר שעלה משה לא כתב, ובדרך נבואה כתבו…"

אם הדבר הוא בגדר "סוד", ו"המשכיל ידום" – מדוע כאן הוא מפורש כפירוש הפשוט וללא רמיזות?

ועוד קשה פירושו של רבי אברהם לבראשית לו, לא, שם הוא מביא במפורש דעה ממין זה, ודוחה אותה בחריפות:

"ואלה המלכים – יש אומרים כי בדרך נבואה נכתבה זאת הפרשה. ויצחקי אמר בספרו כי בימי יהושפט נכתבה זאת הפרשה. ופי' הדורות כרצונו הכי קרא שמו יצחק כל השומע יצחק לו… וחלילה חלילה שהדבר כמו שדבר על ימי יהושפט וספרו ראוי להישרף"

מה, אם כן, הייתה דעתו של רבי אברהם על כתיבה מאוחרת של פסוקים?

ג.

הפסוק הראשון בו מתעורר הקושי של רבי אברהם – "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יִרְאֶה, אשר יאמר היום בהר ה' יֵרָאֶה" – אינו מותיר רק רושם של כתיבה בדור מאוחר יותר, אלא גם של כתיבה בדור מאוד מסוים: דור שבו עם ישראל יושב בארצו, בית המקדש בנוי, והשיחות נסובות על השראת השכינה ('אשר יאמר היום' כלומר זהו התוכן המדובר בימים אלו).

כך גם הפסוקים האחרים, המתכנסים כולם לתקופה ייחודית, בה מתממשים ייעודיה והבטחותיה של התורה. לכן, ניתן להציע כהשערה פרשנית שפסוקים אלו לא נכתבו בתקופה מאוחרת יותר, אלא משה רבינו עצמו כתב אותם, מתוך נבואה הצופה פני עתיד – אל דורות של "מנוחה ונחלה" בארץ ישראל.  

ד.

מספר מקורות מהווים סתירה להשערה פרשנית זו – על כל פנים בדברי רבי אברהם אבן עזרא. רבי יוסף טוב עלם, בפירושו "צפנת פענח" על הפסוק "והכנעני אז בארץ" טען שאכן לדעת רבי אברהם נוספו פסוקים לתורה בתקופה מאוחרת יותר, ואין בכך כפירה. בסופו של דבר יש להאמין שהתוכן של התורה הוא מהשמים – בין אם הגיע מנביא זה או מנביא אחר:

"כי בפירושו הראשון בפרשת לך לך (יב, ד) אמר כי לא נאמר לא תוסיף עליו רק על המצוות, כלומר, מה שהזהירה תורה לא תוסיף עליו לא הזהירה כי אם על מספר המצוות ועל עיקרם אבל לא על המילות, על כן אם הוסיף נביא מילה או מילות לבאר הדבר כאשר שמע מפי הקבלה אין זו תוספת"

בנוסף, בפירושם לתורה של רבי יהודה החסיד ובני חוגו האפשרות שפסוקים מסוימים נכתבו מאוחר יותר נאמרה כדבר המובן מאליו. כך כותב, לדוגמה, רבי שלמה ב"ר שמואל הצרפתי, תלמידו של רבי יהודה החסיד, בנוגע לסודו של רבי אברהם אבן עזרא:

"וזה הוא הסוד שאנו אומרים, שלא אמר משה זה הפסוק, אלא אחר כתבו. ואל תתמה על מה שאנו אומרים שאחר כתבו, כי יש לו חברים במקרא, כלומר הרבה יש שלא אמר משה רבינו, כמו 'ויעל משה' עד 'לעיני כל ישראל', וכמו 'הלא היא ברבת בני עמון', שזה ודאי לא כתבו משה, מפני שבשעה שאמר משה זה הפסוק, עדיין לא היה ברבת בני עמון, ומהיכן היה יודע משה, אלא ודאי אחר כתבו. ואם תאמר, אעפ"י שמשה לא היה ברבת בני עמון, היה יכול להתנבא ברוח הקודש […] ויש לומר מאיזה דבר היה יכול להתנבא ולומר ברוח הקודש, בדבר שיוצא ממנו צורך, אבל בדבר שלא היה בו צורך […] לא בא אליו רוח הקודש […] וכן 'והכנעני אז בארץ'"

כידוע, הרב משה פיינשטיין טען שפירושו של רבי יהודה החסיד לתורה הוא זיוף (אגרות משה, יו"ד ח"ג, קיד-קטו; עיין גם שו"ת משנה הלכות, תניינא יו"ד ח"ב, ריד), אולם תעודה זו מצביעה על כך שככל הנראה הייתה זו דעתו (ועיין עוד בכל זה בדברי פרופ' תא שמע, בספרו "כנסת מחקרים"; במאמרו של הרב שמריה גרשוני ב"אסיף", כרך א; ובמאמרו של ערן ויזל ב"תרביץ" כרך פ, חוברת ג).

היו שטענו ששאלת האפשרות להוסיף על התורה נתונה במחלוקת לגיטימית בין בתי מדרש שונים בימי הביניים (הרב שלמה פישר, הרב יוסף קלנר), כפי שבאה לידי ביטוי בין היתר בסוגיית "תיקון סופרים".

גם הראי"ה קוק התייחס לשאלה זו במספר מקומות. לדבריו, הדבר אינו מעלה ואינו מוריד – משום שהדבר תלוי בקבלת האומה (פנקס ראשון ליפו, צא1):

"אף על פי שהאמת הוא ככל קבלתנו שלא נשלחה יד בתורה הנשמרת תמיד בזהירות רבה, מכל מקום אפילו לדעה הנפסדה שנכתבו איזה פרשיות בזמן מאוחר או שנפלו חלילה איזה טעיות סופרים, אין זה נוגע כלל לכלל התורה וקיומה, כי כללות קיום התורה תלוי בקבלת האומה, והאומה קבלה ומקבלת עליה באהבה, והאומה שמה את התורה ומצותיה כמו שהם נמצאים אצלינו לאות ברית אמונתה לאלהים. על כן אי אפשר כלל ליחיד להוציא עצמו מן הכלל, כי כן כל ענין קשר ברית שנערך לפי ההסכמה הכללית, והמעשים המוסכמים דומים להסכמת הלשון והמוסר המוסכם, שהיחיד אינו יכול לשנות נגד כלל החברה, וכשישנה יהיה חומס נפשו. על כן אנו מבינים יפה שהקישור האלהי שבתורה הוא לפי כל אותן הענינים ממנה שהגיעו לנו, ואין הבדל כלל איזה סיבות שיהיו בדבר עד שהגיעו לנו הדברים בצורה הזאת, מכל מקום כיון שהדברים נארגים בתורה הם נכללים בקדושה האלהית, שבזה ישראל מצוין מכל העמים שמציאות האומה היא קשורה בקריאת שם ד' אלהי עולם שעליה נקרא"

ניתן גם לנסח זאת כך (בהתבסס על עמדתו של הרצי"ה קוק, בנו של הראי"ה): התורה עשויה מקשה אחת – לא מבחינת השאלה ההיסטורית מי חיבר אותה, אדם אחד או מספר אנשים – אלא מבחינת הרוח שהיא נושאת בקרבה. מדובר בגילוי-רוח מסוים ועמוק שאליו ניתן להגיע רק באמצעות נבואה. המיוחד במשה רבינו הוא היכולת שלו לקיים קשר ממושך ורצוף עם הרובד הזה, אבל לא מן הנמנע שגם יהושע הגיע אליו באחרית ימיו, וכך גם נביאים ובעלי רוח-הקודש אחרים, למשך תקופה מסוימת. הדיון איננו מי בדיוק כתב את הפסוקים, אלא מאיזה עומק הם מגיעים; ולגבי אותו עומק – גם אין משנה כל כך סדר הזמנים. דגש זה מהפך את התשובה של ביקורת המקרא: פסוקים מתקופה מאוחרת לא מורים שהתורה היא ספר שעבר ידיים רבות וכל אחד עשה בו כחפצו, אלא להפך: שהתורה מבטאת פסיכולוגיית-מעמקים שלגביה העבר והעתיד שווים.

במקום אחר הטעים הראי"ה כיוון אחר: לדבריו, הצדיקים הגדולים יוכלו להשיג את האמונה שלהם – דווקא על ידי התעמקות במסקנותיה של ביקורת המקרא. מסקנות אלו יחדשו להם רבדים חדשים בהבנת התורה (פנקס הדפים ד, 78):

"גם אם הבקורת בעניני אמונה תהיה פעמים רבות צדיקה במשפטה ביחש להמחזות החיצוניות, לסדרי המאורעות וגופן של המעשים, אבל לעולם תהיה התמצית של המשפט שהיא מוציאה משפט מעוקל. כי דוקא על ידי ההתלבשות בלבוש של הקבלה ושל האמונה הפשוטה, יצא התמצית האמיתי, שהוא צורת החיים הפנימיים.

אמנם הצדיקים הגדולים, שהם החכמים היותר מעולים, ישיגו את התמצית הפנימי של האמונה כמו שהוא יוצא על ידי כל העיטופים של ההגדות והמסורת היותר פשוטה – דוקא על ידי התעמקות ידיעתם בסדרי הבקורת היותר חפשית שבעולם. ואז הם מחיים את הלבבות באור החיים של חכמתם, וממלאים את העולם כולו אמת ואמונה וחסד עליון"

ה.

ועדיין, שאלת יכולתו של הנביא להיחלץ בנבואתו ממסגרות הזמן והמרחב מעוררת עניין, משום שעל פי רוב, המחנות החולקים בשאלת זמן כתיבת הפסוקים גם אינם מסכימים ביניהם על אופיה ומהותה של הנבואה. האם רגעי השראה גדולים אינם כאלה בהם תיתכן התעלות זמנית אל מעבר לזמן ולמקום?

שאלה דומה נשאלה במחקר אודות חלקו השני של זכריה, השונה באופן תהומי מחלקו הראשון (יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך רביעי ספר ראשון עמ' 226 – 274; משה צבי סגל, זכריה ט-יד, בתוך: תרביץ ניסן-תמוז תרצ"ו): אין בהם מראות ופתרונם; העמים אינם אלו הידועים מתקופת הבית השני; אין כלל התייחסות למאורעות התקופה; ועוד. הרב זאב יעבץ טען שייתכן ואף דעתם של חז"ל (!) הייתה, שמדובר בנביא אחר, שפעל בתקופת חזקיהו. מספר חוקרים אף דחו פרקים אחרונים אלו עד לתקופתו של יהודה המכבי.

אך בהקדמה לפירוש "דעת מקרא" לספר העלה פרופ' זר-כבוד השערה פרשנית מעניינת, לפיה הנביא זכריה קיבל את נבואותיו בשתי תקופות שונות ומובחנות של חייו: האחת מוקדמת יותר, ומלאה בציפייה לביאת המשיח ולבניין בית המקדש, והאחרת מאוחרת יותר, ובה כל סיבוכי בניין הבית השני (אלא שחציו הראשון של הספר הוא מהתקופה המאוחרת דווקא). אבי דנטלסקי העירני שמספר חוקרים אף מצאו מבנים מורכבים של תקבולות בין שני חלקיו של זכריה, מה ששולל את האפשרות שמדובר בשני נביאים שונים, ומדובר אם כן בשתי התייחסויות שונות לאותו נושא – של אותו הנביא עצמו. אם חושבים על כך, לא מן הנמנע – ואולי גם מחויב המציאות – שאיש רוח יהיה מורכב ובעל פנים רבות וסגנונות מגוונים, בפרט לאורך תקופות חיים שונות ובמציאות משתנה, ואף תוכן הנבואות שהוא מקבל ישתנה מתקופה לתקופה.

השאלה אם די בכיוון פרשני זה בכדי לתרץ פסוקים המשובצים בתורה במקומות שונים? לאלוהים פתרונים.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “סוד השנים עשר

  1. max maxmen הגיב:

    סיכום יפה

    ובכן בני אנוש אפי' הענקיים שבהם לא מוכנים להודות בעובדה פשוטה קריטית שאדם עד שהוא בגיל גבורות אסור לו לדעת ולהכיר את האמת.
    כלומר אכן "עולם השקר" היא באמת עולם שקר (חז"ל), הווה אומר, בכדי שאדם יהיה צדיק מבחינת הרגל נעשה טבע ממש ?! הוא צריך שקרים קדושים !!
    או לחליפין החברה תעמיד לו שוטר וגננת ככה שמבחינת החברה לא משנה אם אתה אדם רשע או צדיק, אתה פשוט לא יכול לעשות רע כי יש שוטר. (הכשל בשיטה הזו (עם עוד אלפי כשלים שלא נדון בו עכשיו) היא כמובן שאפי' הגננת (והשוטר והשרלטן) לא מחונכת מבחינת הרגל נעשה טבע ולכן יחד עם הגננת כל החברה יורדת שאולה).

    אז יוצא מכאן שבני אנוש יכולים להתנהל בשתי דרכים.
    אחת: חינוך עצמי על ידי שקרים קדושים.
    שתים: שוטר וגננת = משטר + רובוטים.
    בני אנוש שבורחים בראשונה, הם כולם בני חורין מעצם טבעם ולא צריכים שוטר וגננת ואין עליהם שוטר וגננת.
    בני אנוש שבוחרים בשניה, תמיד הם עבדים של המולך וכל משפט המלך של שמואל הנביא, מתקיימת בהם. כלומר חירותם נשללת מהם מראש וכמובן הטבע נשללת מהם מראש (אסור לו לאגור אפי' מי גשם בארץ ירושתם על פי החוק. ועל לינה בארץ ירושתם הם אמורים לשלם משכורת שלימה לאחיהם החזירים) וכמובן צאצאיהם לא שלהם ומוקרבים למולך בעודם רווקים ורווקות = כרת אישית מעולמם למען המולך.

    אבל יש לעבדים האלה יתרון מדומיינת והיא שאפשר לעסוק ב"אמת" מגיל הינקות. כלומר אין להם בעיה לעסוק באמת הרי יש במילא שוטר וגננת. מה שאין כן בחברה חופשית כמו היהודים, ה"אמת" תמיד חייבת להיות סוד עד שהפרט הנ"ל יגיע לגבורות.
    החברה החופשית מכירה בעובדה שבכל שניה בחץ הזמן קיימת בחברה כל הגילים, ולכן חייבת להיות סודות. מכאן שאין מלמדים ברבים לא עריות ולא מעשה בראשית ולא מעשה מרכבה.

    למה אמרנו שיש לחברה השניה יתרון מדומיינת, כלומר למה היא מדומיינת הרי באמת הם יכולים לעסוק באמת בלי פחד ?! התשובה היא כי החברה עצמה היא משהו מדומיין. כלומר החברה המדומיינת היא צדיקה או רשעית ולא הפרט עצמו שהוא רובוט של החברה המדומיינת.
    מה עוד, והיות שחברה\דגל\לאום זה משהו דמיונית שלמעשה איזה שרלטן מנצח על כולם. השרלטן הזה בכדי שהפרטים יהיו לו לעבדים ולרובוטים, הוא גם משקר להם בלי סוף. כלומר לעומק גם החברה הזו מופעלת על ידי שקרים, ועוד שקרים שמשכנע את העבד להיות עבד + כפיה על ידי שוטר.

    יוצא שלמעשה שניהם חייבים שקרים, השאלה היא האם הם "שקרים קדושים" או שקרים של נוכלות.
    אבל בתכלס בנושא הנידון, יש להם יתרון מול החברה החופשית היהודית שחייבת כנ"ל להסתיר את הסוד מה שאין כן הם יכולים לעסוק בהם בגלוי.

    עכשיו אני אנסה להסביר לעומק למה אנו צריכים שקרים

    למה באמת האדם צריך שקרים בכדי להיות אדם טוב וצדיק ? בקיצור למה העולם הוא עולם שקר ?
    למה אדם צריך סוכריות להיות טוב ולמה הטבע עצמו נותנת סוכריות לאדם על מעשה טוב ?

    ביקום דינמי, שמאפשרת בחירה, לעומק כל מה שתבחר מבחינת היקום, היקום אדיש לגמרי. אתה עם המודעות שלך רוצה רציונלית לבחור נכון מבחינתך. כאן השכל מדבר (שביהדות השכל היא כבוד השם עצמו על דרך מי שלא חס על כבוד שכלו שהוא כבוד קונו ?! טוב לו שלא נברא !!). והיות שהיקום האדיש מקדים את שכלך תמיד (הרי "שכל" זה התפתחותית אבולוציונית אצל הפרט על פי עמלו במושכלות), אז תמיד יש את הקונפליקט הנצחי בין היקום\הטבע שלך לשכלך (ראו את הפוסט שלי "פלסטיות המוח" הקונפליקט הנצחי). הטבע רוצה את שלו ושכלך רוצה את שלו. הטבע תמיד חזק יותר מכאן הסבל הנצחי שלנו.

    הפתרון, היא חינוך על דרך הרגל נעשה טבע. (וחינוך צריך תמיד כי כנ"ל השכל היא התפתחותית אצל כל אדם שלומד תמיד ועוסק במושכלות) ולחינוך צריך או סוכריות או כפיה כי הבלתי משכיל כנער ותינוק אדישים לגמרי כמו היקום עצמו, ככה שמבחינתם אין סיבה לבחור נכון רק להפך הטבע חזק עליהם ככה שבחירתם תהיה בעדיפות מה לכיוון הרע והבלתי תבונית. בכדי לשכנע אותם לבחור נכון, כאן נכנסת השקרים הקדושים או הכפיה.

    עכשיו נחזור לנושא הנידון כאן.

    נכון שאנו צריכים שקרים קדושים, אבל הם באמת שקרים קדושים (אגב: השקר הכי גדול היא לטעון שאסור לשקר. לא רק שלא אסור, רק חייבים לשקר. האיסור לשקר זה רק בהונאה כלפי הזולת וכדומה. אבל בשלום בית (כפי שהקב"ה כביכול שיקר לאברהם ועוד ועוד כמו בתחבולות תעשה מלחמה שחז"ל אומרים כלפי משה ויהושע) חייבים לשקר. כלומר זה המעשה הנכון והרציונלי לעשות). הווה אומר, התורה אמת האבסולוטית, בכדי שתקבל אותו לפני שאתה מכיר אותו לעומק, אנו צריכים שקרים של סמכות וכו' וכו'.
    מתי שתכיר אותו לעומק, וגם תהיה צדיק טבעית (שבדרך כלל זה בגיל הגבורות), אז שתכיר בסוד, אין כאן סכנה גדולה. אם כי גם כאן צריכים רחמי שמים כי "הן בקדושיו לא יאמין" אפי' עד יומינו האחרון.

    לסיכום:

    אנו חייבים את האימון בחכמים עד שנהיה חכמים בעצמינו.
    או ניוותר על האימון, ואז תישלל מאיתנו את חירותינו ונצטרך משטר\גננת\שוטר. אולי נוכל לעסוק בסודות הנ"ל בחופשיות, אבל זאת חופש מדומיין כנ"ל. מה עוד המחיר גדול מידי, ראו משפט המלך של שמואל הנביא והבינו.

    אהבתי

מחשבה משלך

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s