סמל לדרמה הריאלית

ייתכן שהרתיעה שאנו חשים היום מדם והרג הייתה מטרת מלאכת הקרבנות במקדש, ששימשה תזכורת לקרבנות הכרוכים בחיים האנושיים. מסה על דם וצדק, 
מן ההווה אל העבר

אחרי כל מלחמה/ מישהו חייב לנקות./ סדר כלשהו/ הרי לא יתרחש מעצמו.// מישהו חייב להדוף את עיי החרבות/ אל צידי הדרכים,/ כדי שיוכלו לעבור בהן/ עגלות מלאות מתים (סוף והתחלה/ ויסלבה שימבורסקה, תרגם: רפי וייכרט).

 דם מעורר בנו רתיעה, אם לא מעבר לכך. דם אינו רק מחזה בלתי אסתטי אלא גם נושא לחרדה אתית: אינסטינקטיבית, משהו אינו כשורה. זו אינה רק נקיות דעת או איסטניסיות יתר. דם הוא סוג של ממשות אחרונה, שאין לגביה התחכמות ועודף תודעה; נתון בעל השלכות פיזיות ופסיכולוגיות מיידיות. לפנינו אסון, סכנה או קריאה לעזרה.

בחיי היומיום העירוניים הדם מוצנע: חולים מובאים לבתי־חולים ומורחקים מסביבתם החברתית. פצועים מפונים במהירות באמבולנסים, והרשות המקומית מנקה את אזור התאונה. גם השחיטה של בעלי החיים מרוכזת במקומות שהקהל הרחב אינו מבקר בהם. לכל אלו יש סיבות פרקטיות לא מעטות, אך גם מכנה משותף: על המרחב הציבורי להיוותר בריא, שלם ומוסרי. מצבי השבר ונגיעות הגבול אמורים להיוותר מכוסים, על אף שכל יחיד ימעד אליהם ביום מן הימים. אין מדובר רק בשיקול אסתטי, אלא בעיצוב סולם הערכים של החברה: לסדר העירוני (הכלכלי, התרבותי, החברתי) יש העדפות לטיפוסים מסוימים ובמצבים מסוימים.

לעומת זאת, מעשה הקרבת הקרבנות במשכן ובמקדש היה מלווה בכוונה תחילה בתצוגה נראית לעין של דם; הוא היה נאסף בכלי, מובא אל המזבח, ונזרק עליו באופנים שונים. הוא לא הוצנע, ומקומו בסדר העבודה לא היה שולי. להפך; כניסת הכהן הגדול ביום הכיפורים לקודש הקודשים –  כניסה המסמנת את שיאו של היום הקדוש ואת פסגת העבודה במקדש – נועדה על מנת להביא לשם את הדם.

אפשרות שכיחה להסבר היא שבאותה התקופה הרגישות למראה דם הייתה נמוכה יותר, והוא לא עורר את אותה הרתיעה. האדם הכיר מקרוב את פעולת השחיטה, ובעלי החיים נחשבו רכוש ותו לא. גם פציעה ומוות היו שכיחים יותר ונחוו מקרוב. ייתכן מאוד שכך הוא, אך ייתכן גם ההפך – שכן דווקא חוסר היכולת הטכנית להתמודד עם מצבי קצה אמור היה להפוך את הדם בעולם העתיק למראה מחריד יותר ואף מקודש. נניח לכך. בשורות הבאות אני מעוניין להתמקד בהווה ולטעון – באופן רטרוספקטיבי – שתורת הקרבנות לא נועדה לאנשים חסרי רגישות כלפי דם, אלא אדרבה: דווקא לאלו שהדם מעורר בהם את הרתיעה והחרדה.

מזבח החיים

מישהו חייב לבוסס/ בטיט ובאפר,/ בקפיצי ספות,/ שברי זכוכית/ וסמרטוטים מדממים.// מישהו חייב לגרור קורה/ כדי לתמוך בקיר,/ להתקין זכוכית בחלון/ ולקבע דלת על ציריה (שם)

המרחב הציבורי הנקי והמוסרי שתואר לעיל בא לידי ביטוי גם במבנה האדריכלי של בית המשפט העליון: מסדרונות שיש מוארים המשולבים בגינות נוי וחלונות גדולים הפונים לנוף. מספר קישוטים בדמות פסיפס ואבן ירושלמית אף גורמים למבנה להיראות מצועצע מעט. גם כאן מדובר בשיקוף של סולם ערכים: המבנה מסמל תפיסה מסוימת של "עשיית צדק" המתמקדת ברכיבים התבוניים והאסתטיים שלו אך נוטה להצניע רכיבים מהותיים אחרים, דוגמת המאבק לכונן סדר בלב מציאות יצרית וכאוטית; הסמכות והכוח שיש להפעיל לשם כך; הכאב העמוק על הצד הנפגע; הזעם על הצד הפוגע; המבוכה והשרירותיות בקביעה מיהו הנפגע ומיהו הפוגע; וההיסוס, האומץ והאכזריות הנדרשים למתן גזר הדין.

אולם החיים החברתיים – כמו גם מערכת המשפט שנועדה להתוות להם את דרכם – אינם מוזיאון שאליו נאספים פריטים דוממים, המוצגים בפני מבקר הפוסע בשלווה ובנינוחות. אם מבקשים דימוי קולע וריאלי יותר כדאי להתבונן על מזבח: מדי יום האדם נאלץ להקריב ממרצו, מכספו, מזמנו ומחלומותיו עבור אחרים, ואחרים מקריבים את אותם הדברים עבורו. לעתים הם עושים זאת מרצונם, לרוב לא. זהו "החומר הקשה" שממנו נרקמת החברה – החל מההקרבה עבור השירות הצבאי ומערכת המיסוי וכלה בהקרבה שבידידות. בכוונה תחילה איני נזקק למילים "נתינה" או "תרומה": אלו מבוססות על רוחב הלב בשעה של חסד, ואילו לחברה מנגנונים קבועים הפועלים באופן מתמיד. האדם שזור במערכת סבוכה של קשרים שבה הוא מקריב אחרים לצורכו ועולה כקרבן לצורכי אחרים.

דימוי המזבח מפקיע את ההתבוננות על האדם כיחידה בדידה ובלתי תלויה מבחינה אתית, הפועלת למען עצמה ומצויה בקשרים רציונליים עם הזולת. הדוגמה המובהקת לכך היא יחסי הורים־ילדים: אלו אינם יכולים להיות מבוססים על הדדיות, כבוד וחופש בלבד. הורים מעניקים לילדיהם מתוך תחושת חובה, שבסופו של דבר תובעת את מיטב שנותיהם; וילדים אלו, שהקריבו למענם, יקריבו גם הם בתורם עבור ילדיהם (ויש לקוות שגם עבור הוריהם) כהד לתחושה זו עצמה. לא לחינם ספריה של איין ראנד נעדרים כל רכיב של יחסי הורים־ילדים, שכן זוהי מחויבות לזולת שהאדם נכרך בה מיומו הראשון, ואשר נוסחתה הפשוטה־אך־מורכבת היא: "הקריבו למענך, הקרב מעצמך". מבנה זה של מחויבות מפעפע בתוך כל שדרות החברה.

רוב הטיפוסים האנושיים אינם חשים בחיי היומיום את הקושי הכרוך בהקרבה, הן מפאת ההרגל הן מפאת איזון מסוים שקיים בין ההקרבה שלהם ובין מה שמוקרב עבורם, ואולי בפשטות מפני שהחיים החברתיים מעניקים בסופו של דבר נוחות, הגנה, משמעות ויציבות. אולם קיימים לא מעט טיפוסים המקריבים יותר מאחרים עבור כינון החברה. חלקם עושים זאת מרצונם, רובם לא. אלו האחרונים חשים מועקה במבנה החברתי הקיים, ומזהים בו בעיקר את השרירותיות, הנוקשות, יחסי המרות וצרות האופקים. בנקודה זו מתחיל "שיח הקרבנוּת".

 

מחיר הכוח

מישהו ומטאטא בידו/ עוד נזכר איך היה./ מישהו מקשיב/ ונד בראש שלא נתלש./ אך כבר בסביבתם/ יתחילו להסתובב כאלה,/ שזה ישעמם אותם (שם)

בבסיסו של כל "שיח קרבנות" עומד הרצון לקבל הכרה ואמפתיה מצד גורמים שנדחקו אל שולי החברה. אולם "שיח הקרבנות" העכשווי אינו מתמקד במציאת פתרונות הוגנים למציאות זו, אלא מתפקד ככלי ניגוח ודיכוי־נגדי. הדינמיקה ברוב המקרים זהה: תחילה מוצג הסדר החברתי כמנוכר לאלו שהוא אמור לשרת, לאחר מכן נשללת ממנו הלגיטימציה באמצעות זיהוי שלו עם "כוחות דיכוי" ו"מנגנון שרירותי", ולבסוף "מוסר המסווה" מעל כל רעיון טוב שעומד בבסיסו. "שיח הקרבנות" מוליך עד מהרה דווקא לחוסר אפשרות של שיח בין חלקים שונים של החברה, וממילא ליצירת תסכול, ייאוש וזעם – ולעתים אף אנרכיה – בקרב כל השותפים בו.

"שיח קרבנות" מעודן יותר יבחן את החלופות. על מנת לכונן חברה – אף כזו הרגישה לדיכוי, לסבל ולהשחתה סביבתית – יש צורך בהפעלת כוחות רבים של סדר: כלכלי, ביטחוני, חינוכי ופוליטי. יש להגדיר יעדים להתקדמות ולצעוד אליהם, ואת מחירם של יעדים אלו וכוחות אלו משלמים לא מעט אנשים בקרב החברה ואף מחוצה לה. החלופה הבינארית היא לנטוש כליל את היוזמה לכונן חברה בשל הקרבנות הרבים שהיא תובעת, אולם גם לחלופה זו יהיו קרבנות לא מעטים. חלופות מורכבות יותר ינסו למצוא פתרונות לליקויים השונים בסדר הקיים. מדובר באתגר לא קל, שכן לעתים השינוי כרוך לא רק בארגון מחדש של דפוסי המחשבה, אלא בסיכון נכסים ממשיים של החברה (טריטוריה ומשאבים, כמו גם חזון, אתוס וסולם ערכים) – והחברה באופן אינסטינקטיבי נחלצת להגנתם.

ברם, אל מול היחלצותה של החברה להגן על נכסיה תעלה שאלתם הצודקת של הקרבנות: מהו הקריטריון להעדיף את הנכסים הללו על פניהם? או בניסוח התלמודי – האם דמם של אלו אדום יותר? מעבר לפינה זו, כתגובה, חוזרים להציץ נימוק הכוח ויחס האדישות – שרק שבים ומאשרים את "שיח הקרבנות" האגרסיבי.

האם קיימת דרך להיחלץ מהחלופה הבינארית: אני או אתה; אלימות או אלימות שכנגד; כינון חברה או ביטולה? האם הקרבנות של היום לא יהיו אלו שמחר יעלו אחרים לקרבן?

תקוותם של הקרבנות לא אמורה להיות תלויה באנרכיה ובביטול הסדר החברתי הקיים, כי אם בחברה מתפקדת בעלת סדר־יום מוסרי; ולשם כך על החברה לשים את הקרבנות מול עיניה. אין מדובר בקבלת כל דרישה ופתרון באופן מיידי, ואף לא בכניעה לסחטנות, אלא בחשיבה מאומצת לאורך זמן; בפיתוח מערכת יחסים רגישה ואמפתית אל הבעיה, בהגמשת השיח ובהפנמת הצורך בפתרון.

פיכחון מתבקש

אלה שידעו/ מה התרחש כאן ומדוע,/ חייבים לפנות מקום לאלה/ שיודעים מעט./ ופחות ממעט./ ולבסוף, שום דבר (שם)

כאשר אדם העלה בעל חיים לקרבן בעולם העתיק הוא לא עשה זאת מתוך סערת נפש או טרנס חסר מודעות בלבד. בעל החיים היה רכושו – רכוש עיקרי וחשוב – והוא לא שש לאבד אותו לחינם. במעשה ההקרבה הייתה נוכחת תמיד סברה מעין־מדעית: הקרבן ניתן כדי לשמר חלק ממבנה העל של העולם, שהיה חשוב יותר מבעל החיים הספציפי – ירידת גשמים; הגנה ממחלות וממוות; עזרה כנגד אויב. ההקרבה לא הייתה "שיקול קר" של יחסי־תועלת, קח־ותן: האדם הזדהה עם מבנה־העל של עולמו, וחש כלפיו קרבה ורצון להתמסרות. שם קולע יותר להקרבה יהיה "שיקול חם": לא טוב ואולי גם לא אסתטי לאבד את בעל החיים, אך המעשה מחויב וראוי, שכן כל מבנה־על זקוק לקרבנות. זוהי אולי "אקסטזה" במשמעותה הפשוטה ביותר: התעלות־רוח פנימית לעבר מישור אחר של קיום.

העת החדשה שמה קץ לסברות מעין־מדעיות ממין אלו, ולשיקולי הקרבה "קרים" או "חמים"; אולם היא פחות שמה לב למבני־העל שהיא שירתה, ולקרבנות שהיו נחוצים לשם כך – במשמעותם המטפורית והממשית. איני בא לטעון שלא חלה התקדמות במעבר בין העולם העתיק לעולם המודרני, אלא להצביע על כך שהעלאת הקרבנות לא עברה מן העולם, אלא שינתה את צורתה ונדחקה לירכתי התודעה: החל מהתיעוש ויחסו לסביבה האקולוגית, דרך המסחר ויחסו לעולם השלישי, וכלה בתבונה, בלאומיות, בסוציאליזם, בליברליזם ובכל אידיאה שהמשיכה וייצרה סלקטורים חברתיים סמויים. גם כאן הייתה קיימת, ועודנה, "אקסטזה" לא מעטה.

הפתרון אינו נעוץ בהשלכת הטכנולוגיה והאידיאות או בשימוש בהן תוך לגלוג־מן־הצד, אלא בהפנמת העובדה שכל צורת חיים – מהקטנה ביותר ועד הגדולה ביותר, מהביולוגית ועד הרעיונית – דורשת לצורך כינונה כוח וקרבנות. זהו נתון שעל האדם לקבל בלא הסבת המבט; ופיכחון זה אמור לדחוף אותו לשפר את מבנה־העל של עולמו – בצמצום מתמיד של מספר הקרבנות, ובהקלת סבלם.

מציאות עירומה

בעשב, שכיסה/ את הסיבות והתוצאות,/ מישהו חייב לשכב לו/ עם שיבולת בין שיניו/ ולבהות בעננים (שם)

השחיטה במקדש לא נועדה רק להביא את הבשר לעיכול בידי האש; לשם כך אין צורך בעיסוק המפורט בדם. השחיטה והפעולות הכרוכות בה נועדו להציב את תמרור האזהרה העקרוני: אינסטינקטיבית, משהו אינו כשורה. ההקרבה היא ביטוי לדרמה הריאלית של הקרבנות בחיים האנושיים – האישיים, החברתיים, הפוליטיים והתרבותיים; ותפקיד הדם הוא לשמש תזכורת תמידית למעורבות העמוקה שיש לחוש כלפיהם. המקדש לא מציג אידיליה, אלא אדרבה: מציאות עירומה.

למעשה היומיומי והקבוע של ההקרבה יכולות להיות מטרות רבות ושונות זו מזו: ראשית, לאשר את המבנה החברתי הקיים על אף הקרבנות שהוא תובע, ולא לבחור בחלופה השוללת אותו. הידיעה שגם מחר וגם בעוד שבוע יישחטו קרבנות מקשיחה את הלב מלקבל פתרונות אוטופיים לתיקון העולם. שנית, ומהכיוון ההפוך, ליצור אי־נחת, נדודי־שינה ודאגה תמידית על כך שזהו המחיר שנדרש לכינון החברה. שלישית, לזעוק לא־לוהים את זעקת־הכאב שאינה נשמעת במקום אחר, על הרע הקיים בעולם ועל הקיום הכפוי שלנו בתוכו. רביעית, ומהכיוון ההפוך, לבטא את השמחה ואת התודה לא־לוהים, באופן אקסטטי ורליגיוזי, על כל הטוב שכבר הגענו אליו במבנה החברתי הנוכחי.

ברם, מעשה ההקרבה לא נועד רק עבור אלו המתמקמים בנוחות בחיים החברתיים ומתבוננים מן־הצד ב"קרבנות". הסכמתם של אלו שנדחקו לשולי החברה להשתתף במעמד זה היא משמעותית, משום שרק הם אלו המסוגלים לבחון האם נוכחת בו רגישות כנה למצוקתם. זאת ועוד: השתתפותם של ה"קרבנות" במעשה ההקרבה עשויה להציף בפניהם את השאלה הקריטית – מפני מה הם חשים קרבנות, ומה מסוגל להשיב ולשלב אותם במרקם החברתי; ומהכיוון ההפוך, גם את השאלה הנוקבת – מפני מה הם חשים את עצמם קרבנות יתר על חלקים אחרים של החברה.  השתתפותה של החברה כולה במעמד מצביעה על כך שההבחנה בין מקריב לקרבן אינה כה חותכת – הן משום שנסיבות החיים הן ארעיות ונתונות לתהפוכות, והן משום שהחיים החברתיים תובעים קרבנות מכל השותפים בהם.

לדברים אלו יש לצרף שתי הערות:

א. את דברי הנביאים שתבעו את הצדק בטענת "למה לי רוב זבחיכם" ניתן כעת להבין לא כרצון לעשיית צדק כהקדמה או כתחליף לעבודת הקרבנות, אלא כקבילה על כך שהצדק אמור להיות מושג באמצעות עבודת הקרבנות. הקרבנות נועדו ליצור זעזוע מכוון ולחתור מתחת למבנה החברתי הקיים בניסיון להצמיח רגישות אתית רבה יותר, אולם לרוב הם השיגו את המטרה ההפוכה: עקב מחסור ברתיעה וחרדה, הם השקיטו את המצפון באמצעות הריטואל – מה שהוביל לזעמם של הנביאים. החשש מהפיכת מעשה הקרבנות לבנאלי, ואף גרוע מכך, לטקס משעבד, אמור ללוות כל דיון בנושא: לחברה חסרת רגישות אין זכות מוסרית להעלות קרבנות.

ב. בעלי החיים משמשים אמנם להמחשת הקרבנות של הסדר החברתי, אולם בכך הם הופכים להיות קרבנות ממשיים של חברה זו עצמה; גם על קרבנות אלו יש לתת את הדעת. במובן כולל יותר הם מהווים תזכורת מתמדת למערכת האקולוגית שנופלת קרבן לציוויליזציה האנושית, ואשר אמורה לקבל יחס מתוקן ומאוזן יותר.

דם בקירות הצדק

במבנה האדריכלי של הסנהדרין היה רכיב ייחודי: "למה נסמכה פרשת דינים לפרשת מזבח – לומר לך שתשים סנהדרין אצל מזבח". המזבח, והדם שעליו, שיקפו את שאלת הצדק הנוקבת בעלת שתי הפיות: מה עשית היום לטובתך, ולטובת זה הסובל מטובתך? הקרבת הקרבנות במקדש דורשת מהאדם להתבונן בעיני אלו שהוא מעלה לקרבן, להתעכב על רגשותיו המעורבים, ולטפטף מעט דם על קירות הצדק.

־ האין זו מחשבה טוטליטרית נוספת, הכוללת אף את הניסיון להזיל דמעה?
־ אכן. אתיקה היא טוטליטריות מפוכחת.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז תמוז תשע"ג, 5.7.2013

מודעות פרסומת

מחשבה משלך

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s