אבדן הפנים של יהודה

רגע השיא של סיפור יהודה ותמר מתקן התדרדרות קשה של יהודה, שמתוך קנאות לחירותו וייחודו טבע בהתנהלות כנענית המוחקת את הזולת

את שורשי פרשת יהודה ותמר יש לחפש במכירת יוסף. ברגע ההכרעה ניצבו זו מול זו שלוש עמדות שונות: שמעון ולוי רוצים להרוג את יוסף; ראובן מציע להשליך אותו אל הבור, כאשר כוונתו הנסתרת היא להציל אותו; ואילו יהודה מציע למכור אותו לעבד.

על יסוד הפסוק בספר משלי: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" – ניתן לבאר שהעמדה שנוקט כל אחד מהאחים נובעת מהאיום שנושאת כלפיו השקפת העולם של יוסף. יהודה מציע למכור את יוסף לעבד משום שהוא חש שהשקפה זו – עם ההתנשאות ובקשת השלטון שנלוות אליה – מאיימת בעיקר על החירות ועל הייחודיות שבו, וכלשון המדרש: "לכו ונמכרנו לישמעאלים – הוא סבור בחלומותיו שימלוך עלינו ושנהיה לו לעבדים, לכו ונמכרנו לעבד". העבדות איננה שוללת את חייו של הזולת, אלא את חירותו – ובכך היא שוללת את הייחודיות שבהם; העבד הוא אישיות שחסרה את היכולת להביא לידי ביטוי את רצונה הייחודי, משום שהוא מחויב לנהוג על פי רצון אדונו.

יהודה רגיש באופן מיוחד לפגיעה בחירות וברצון  האישי, והוא נחלץ להגן עליהם. אך נקדים ונשאל: מהי, בסופו של דבר, אותה "ייחודיות" שיהודה מגן עליה? ומכיוון אחר: הלא כל אחד מהאחים נושא באישיותו מאפיינים ייחודיים, ואם כן ההתנשאות של יוסף מאיימת על כולם במידה שווה?

התשובה, כפי שנראה בהמשך, טמונה בכך שיהודה איננו יודע עדיין מהו רצונו הייחודי, ודווקא משום כך הוא מתגונן מפני ההתנשאות של יוסף. לדעתו ההתנשאות של יוסף אינה מאיימת על רצון או על מאפיין מסוים, אלא על עצם האפשרות להיות בעל רצון ייחודי או מאפיין אישי ולממש אותם באופן עצמאי. התגוננות זו של יהודה יוצרת גם הגדרה לרכיב מרכזי באישיותו: התחושה העמוקה שהרצון נושא פלא ייחודי, ויש לשמור מכל משמר על האפשרות לממש אותו מתוך חירות.

מה בצע

מכירת אדם לעבד היא מעשה חמור ביותר, שעונשו על פי התורה הוא מוות. יהודה מסתייג ממעשה הרצח – "וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא" – אך פונה למעשה בעל משמעות לא פחות חמורה. ניתן היה לומר שיהודה הציע את המכירה כפשרה או כמוצא אחרון מן המצר שהוא נתון בו: מחד, שלא כראובן, הוא לא רצה להציל את יוסף ולהשיבו הביתה משום שהוא חש באיום שנושאת כלפיו השקפת עולמו. מאידך, שלא כשמעון ולוי, הוא גם לא רצה להרוג אותו. אך עיון מדוקדק בנוסח שבו פונה יהודה אל אחיו מורה על מניע נוסף שהיה מעורב במעשה המכירה:

מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ
וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ?
לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְמְעֵאלִים…

כלומר: הואיל ולא נפיק כל רווח ממוני מהריגה של יוסף, עדיף למכור אותו. הוספת השיקול הממוני למכירתו של יוסף מורה על התייחסות מזלזלת כלפיו – כאל חפץ שנועד לתועלת – והתעלמות מכל ייחוד שקיים באישיותו. מכירת יוסף, אם כן, לא הייתה רק מוצא אחרון, ולא נעשתה מתוך צער; יהודה הגן על חירותו ועל רצונו הייחודי תוך הפגנת חוסר רגישות לייחודו של הזולת. הצליל הצורם של חוסר הרגישות הוא הכשל הראשון שנלווה להשקפת עולמו של יהודה, והוא עוד ילך ויהדהד במעשה תמר.

יהודה, שהגה את רעיון המכירה, פורש לאחר מכן מחברת אחיו: "וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה". חכמים מבארים שהכתוב מכנה פרישה זו בשם 'ירידה' משום שיהודה עוזב את משפחתו בתקופה קשה של אבלות, ולא זו בלבד אלא שהוא שובר את כל המוסכמות שהיו נהוגות במשפחת האבות – ונושא אישה כנענית: "וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ". את העיוות החריף שבמעשה זה מתארים חכמים במדרש:

משל לכלב שעבר על נבילה, הריח בה ולא אכלה
עבר עליה ארי ואכל ממנה.
התחילו הכל מרננים ואומרים:
מה שפסל הכלב אכל הארי…

כך עשו פסל בנות כנען:
'וירא עשו כי רעות בנות כנען',
ובא יהודה שנמשל לאריה ולקח מהן.

התנהגות זו מעידה שיהודה מבקש להתנתק מסביבתו הטבעית ומדפוסי הפעולה המקובלים בה. ייתכן שהוא מעוניין בחירות (ושמא אף במציאת זהות אחרת) והוא פונה להשיג אותה באמצעות שחרור מכל מחויבות ומכל מאפיין של זהות קודמת; אולם ניתוק זה מוליך אותו היישר לזרועותיה של הזהות הכנענית.

אשליית החירות הכנענית

מספר מילים על כנען: השלטון בכנען לא היה ריכוזי, והארץ הייתה מחולקת למספר רב של ממלכות קטנות ופולחנים מקומיים. סגנון החיים של עמי כנען היה אלים ובוטה, ופולחניהם כללו קרבנות אדם ומעשי עריות. בניגוד להשקפת העולם המצרית (שעליה לא נוכל להרחיב כאן), שבה החיים נתפסו כדבר צופן סוד אך סתמי וחסר כיוון, ההשקפה הכנענית התמקדה בתהליכים שמתרחשים בטבע בגלוי: צמיחה ונבילה, קיץ וחורף, גאות ושפל, לידה ומוות, שפע ובצורת, לילה ויום, ועוד; ומשום כך היה בה מקום לשלל פולחנים, ששיקפו את שלל התהליכים הטבעיים. בניגוד לפולחן המצרי, פולחנים אלו התנהלו בגלוי – שכן לכל שלטון מקומי או קבוצת אנשים היה אליל שאליו הם חשו שייכות. עוצמתם ויופיים של כוחות הטבע השונים שיעבדו אליהם את הכנענים, והיות שהם לא חשו כל רצון חופשי שעומד ביסודם, הם לא ראו כל צורך לפתח את רצונם שלהם ונסחפו אחר היצרים הטבעיים.

הניתוק של יהודה מסביבתו הטבעית וחיפושיו אחרי החירות גורמים לו לחבור לנציגיה של אותה תרבות כנענית גסה ואלימה – ובמקום למצוא חירות הוא מתחתן עם מי שאביה כונה בראשית ההיסטוריה עבד עבדים. מדובר בכשל נוסף, שהוא אופייני לחיפושי זהות ערטילאיים – המחשבה שהיצרים הטבעיים הם הייחוד האישי, ושהסיפוק שלהם הוא מימוש של החירות.

שלושה בנים נולדים ליהודה מאשתו הכנענית: עֵר, אוֹנָן ושֵׁלָה.

וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְמָהּ תָּמָר.
וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה'
וַיְמִתֵהוּ ה'.

הכתוב לא מציין את הסיבה שבגללה היה בנו הבכור של יהודה רע בעיני ה'. חכמים משלימים את התמונה ומבארים שעֵר רצה לשמור על יופייה של תמר, והיה בא עליה בדרך שאיננה מובילה להריון. נראה שעֵר מנסה למַצוֹת כל פן של הנאה בחייו מתוך מחשבה שבכך הוא ממצה את חירותו ואת ייחודו. הנה לנו חזרה על הזיהוי השגוי בין רצון ייחודי ובין סיפוק יצרים – אך נוסף על כך נמנעת כאן האפשרות להעניק חיים לזולת: להוליד ילדים. זהו המשך לצליל הצורם שהופיע במכירת יוסף: ביטוי החירות האישית תוך זלזול או רמיסה של רצון הזולת – ובמקרה זה של הזולת שטרם נולד.

אונן, המשחית גם הוא את זרעו, עושה זאת מסיבה אחרת: חוסר רצון להקים שם לאח שמת. כאן בולטת החירות האישית עד היעדר נכונות לפעול למען הזולת – אחיו – גם כאשר הדבר אינו כרוך בכל ויתור. תחושת הכוח (אונן מלשון און) מביאה את אונן לפעול בצורה לא טבעית רק כדי למנוע תועלת לאחיו.

אבדן החותמת

דון יצחק אברבנאל מדגיש פן נוסף בחטאם של עֵר ואונן: חוסר התחשבות ברצונה של תמר. תמר איננה הזולת שטרם נולד או הזולת שכבר נפטר, אלא זולת מוחשי שמצוי כרגע במערכת יחסים עם עֵר ואונן – ורצונה הטבעי בבעל ובילד הוא כל עולמה. ההתעלמות המתמשכת ממנה ממחישה את הנתק בין רצונם של בני יהודה לממש את חירותם ובין הרצונות הנוספים שקיימים בעולם.

גם יהודה עצמו שותף לחטא זה. הוא לא מתכונן לתת לתמר את שלה, ומסמיכות הכתובים ניתן ללמוד שהתעלמות מתמשכת זו מרצונה של תמר גובה מיהודה בסופו של דבר מחיר דמים נוסף:

…וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶב בֵּית אָבִיהָ.
וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים, וַתָּמָת בַּת שוּעַ אֵשֶת יְהוּדָה

ביתו של יהודה, שהושתת על בקשת החירות והייחוד האישי, נחרב.

במערכה הבאה אנו מוצאים את יהודה עולה תמנתה, ובא אל תמר המחופשת לזונה. הזנות היא מצב ששולל לחלוטין את ייחודה של האישה, היות שהזונה משמשת כאובייקט לסיפוק ההנאה בלבד. לא לחינם הכתוב מתאר שעל מנת להידמות לזונה תמר כיסתה את פניה – שכן הפנים הם המקום שבו מתגלים חשיבותו וייחודו של הזולת; היותו סובייקט (מישהו), ולא אובייקט (משהו); (השווה: רמח"ל, דעת תבונות, אות פו. זהו אחד המוטיבים המרכזיים במשנתו של הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס). הנפילה אל הזנות ואל האנוכיות שבה היא הדיוטה התחתונה בתהליך ההתדרדרות של יהודה שהחל במכירת יוסף. יהודה, שהגן בתחילה על החירות, כופת אותה בסופו של דבר אל הדחפים הטבעיים.

תמר נוטלת מיהודה שלושה פריטים אישיים כעירבון עד שהוא ישלם את שכרה: חותמת, פתילים ומטה. במעשה זה, שנעשה כלאחר יד, טמון המשכו של האבסורד – יהודה מוותר על החפצים שאמורים יותר מכול להצביע על ייחודו ועל פועלו במציאות, והופך אותם לאמצעֵי-תשלום סתמיים שניתנים לזונה.

האלטרנטיבה: תמר

התנהגותה של תמר נובעת מהגורם היחיד שנשאר קבוע ויציב לאורך כל הפרשה – רצונה בבעל ובילד. מדובר ברצון טבעי שמשותף לנבראים רבים, אך קיימת בו התחלה של תנועה טבעית כלפי הזולת: הרצון בבעל מבטא את ההזדקקות והאהבה לזולת, ואילו הרצון בילד מבטא את הרצון להעניק חיים לזולת. יתר על כן: מסלול הכאב והשכול שהיא עוברת מזקק את הרצון בבעל ובילד ומעמיד אותו על תנועה מיוחדת כלפי הזולת: תמר מעוניינת להקים שם לבעלה. הקמת השם מחברת בין הרצון הטבעי למשפחה ובין שמירה על הזיכרון וההערכה של אישיות ייחודית. הכתוב מבליט את רצונה הקבוע של תמר להקים שם לבעלה על רקע התנהגותם של יהודה ובניו, כאומר: את הייחוד האישי לא ניתן למצוא על ידי חיפושים ערטילאיים, אלא על ידי תנועה של הרצון כלפי הזולת – בהתעניינות, בפנייה ובהתמסרות.

תמר יודעת שהיא מסכנת את חייה במעשה זה, אולם היא לא מוצאת בהם טעם מבלעדי ההתמסרות לבעלה שמת ולילדה שטרם נולד. גם היא מכירה את הפלא הייחודי שקיים ברצון האנושי אולם היא אינה עסוקה בהגנה על החירות האישית שלה אלא בנתינת מקום לזולת, ביצירת מערכת יחסים עִמו ובשמירה על זכרו.

כאן אנחנו מגיעים לסיומה המיוחד של הפרשה. כאשר תמר מוצאת לשריפה, בהוראתו של יהודה, היא איננה מאשימה את חותנה בגלוי, על אף שיש בידה ראיות ממי היא מעוברת. חז"ל למדו מהתנהגות זו את הקביעה המפורסמת: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים". כלומר: ההתמסרות של תמר להקמת שם לזולת מתרחבת אל מעבר לבעלה המת, והיא מוכנה להגן על שמו הטוב של יהודה גם במחיר חייה וחיי הילדים שבבטנה. שוב מופיעות כאן ה'פנים' – "ואל ילבין פני חברו ברבים". תמר, לאחר שכיסתה את פניה שלה על מנת להתחפש לזונה, נלחמת על שמירת פניו של יהודה.

ההכרעה המתקנת

תמר מותירה באומץ לב את הבחירה להודות בידיו של יהודה. יהודה נקלע למֵצר – מצד אחד, אם הוא יעצור את ההוצאה של תמר להורג הוא ייאלץ להודות בפני משפחתו ובני עירו במעשה הזנות – מעשה מביש, שאף מבטא את ההיפך הגמור מערך החירות והייחוד האישי שעליו הוא מגן; מצד שני, ההוצאה של תמר להורג על לא עוול בכפה היא פשע לא יסולח.

מֵצר זה הוא חזרה מדויקת על המצר שיהודה היה נתון בו במכירת יוסף – מחד, אם יוסף ייוותר בחיים חירותו וייחודו של יהודה ייפגעו. מנגד, אם יוסף ימות יהיה זה עוול נורא. חכמים רואים בחזרה זו על המצר עונש מידה כנגד מידה, וממילא הוא פותח גם פתח לתיקון:

אמר רבי חמא ברבי חנינא:
ב'הכר' בישר לאביו [=על מכירת יוסף], ב'הכר' בישרוהו.
ב'הכר' בישר: 'הכר נא הכתונת בנך היא',
ב'הכר' בישרוהו: 'הכר נא [למי החותמת והפתילים והמטה האלה]'.

שליחת העירבון בחשאי היא ניסיון אחרון לפנות באופן אישי אל יהודה; לגעת – במובן העמוק של המילה – ברצונו הייחודי. בכך שתמר מותירה את הבחירה להודות בידיו של יהודה, היא פותחת לו פתח ממשי של חירות בתוך המציאות הנפולה שהוא נתון בה – חירות להיות "הוא עצמו", שבאה מתוך אמוּן וטוּב.

מתנת החירות אכן פועלת את פעולתה, ויהודה מתגבר על הבושה ומתוודה על המעשה: "צדקה ממני – ממני היא מעוברת". ככל הנראה, חירות אמיתית לא ניתן ליטול באופן עצמאי, אלא יש לקבל אותה מתוך פנייה אישית של רצון אחר שחפץ להעניק אותה. יש בכך גם סגירת מעגל: יהודה, שהתנכר בתחילת דרכו אל הזולת על מנת להגן על חירותו, חוזר ומוצא את חירותו דווקא מתוך הבחירה להציל את חייו של הזולת.

יתר על כן: לשון הכתוב "צָדְקָה מִמֶּנִּי" מוֹרָה שיהודה מתוודה על חטאו מתוך הודאה בצדקת דרכה של תמר. יכולתה של תמר להגיע למסירות נפש עבור הזולת מעוררת ביהודה השתאות, שכן יש בהתנהגות זו דאגה לייחודו של הזולת תוך ויתור גמור על הייחוד האישי – ודווקא משום כך היא מבטאת את הפלא שקיים ברצון האנושי (הן שלה והן של זולתה) לאין ערוך יותר מכל התנהגות שלו או של בניו. הודאתו של יהודה בצדקת דרכה של תמר גם משרטטת התחלה של מִתווה למציאת הייחוד האישי – מִתווה שצועד בעקבות התנהגותה המיוחדת של תמר: על מנת שהאדם יוכל למצוא את הייחוד הכמוס בו, עליו לממש ראשית כול את רצונו הטבעי בבן-זוג ובילד. הרצון בבן-זוג ובילד הוא אמנם רצון טבעי וכללי, שאיננו מביא לידי ביטוי את ייחודו של כל פרט ופרט, אולם דווקא מתוך הפתיחות וההתמסרות לפנייה מסוג זה אל הזולת – שנעשית מזוככת ככל שהיא מכירה בזולת כאישיות ייחודית וכבעל רצון – האדם יהיה מסוגל לעמוד ברצינות על המאפיינים הייחודיים שלו עצמו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט בכסלו התשע"א, 26.11.2010

מודעות פרסומת

מחשבה משלך

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s