מקום לטירוף

       מוקדש באהבה לאחותי, ד"ר פנינה דרור ז"ל, שלא הייתה מסכימה עם מילה אחת ממאמר זה, אבל הייתה מטורפת אמיתית.

א.

"הצג קצת אנרכיה, שבש את הסדר הקיים, והכול יהפוך לכאוס…"

הית לדג'ר, האביר האפל, 2008

במאמר זה איני מדבר על הטירוף במובנו הפסיכופתולוגי. המילים "טירוף", "מטורף", מתגלגלות מזה זמן בשיח היומיומי: "אחי, זה מטורף מה שהולך פה", "טעים בטירוף", "העולם הולך ונעשה מטורף", ואפילו: "זה מטורף לא למחזר". קשה להתחקות על מקורו של שימוש לשון. ייתכן גם שמדובר בתופעה זניחה: לאחר המילים מגניב, קוּל, תותח, קורע, חבל-על-הזמן, אחלה וקריאות נוספות, בא תורה של המילה מטורף (ומקבילתה באנגלית: It's crazy).

אולם בדקדקנות מסוימת ניתן להבחין בשני שימושים נבדלים למילה זו: יש מצבים שבהם היא מתבטאת בדאגה ואפילו בחרדה. מנגד, יש לא מעט מצבים שבהם היא מתבטאת בהתרגשות ואף בהתלהבות. אני מעוניין להרהר בשימושי-לשון אלו, ולהשתמש בהם כשער נוח לדיון מעיק.

אסייג: במקרי אסון של נטילת חיים, מתמעט באופן משמעותי מספר ההוגים את המילה טירוף בהתלהבות. גם הנלהבים לטירוף במובנו היומיומי (מובן שאנסה לעמוד על טיבו בהמשך) שומרים במצבים אלו על ארשת של רצינות סביב המילה, וקושרים אותה בכובד ראש לראשם של טרוריסטים, אנשי דת קיצונים ותופעות שוליים אחרות. באופן מפתיע, אותן קבוצות קיצוניות משתמשות גם הן במילה טירוף לנוכח מצבים אלו – אך הן דווקא הוגות אותה בחדווה ובהתרגשות. ערך החיים, אם כן, הוא קו מתאר ראשון וחד בין שני שימושים ומצבים של טירוף, והוא יזכה לדיון להלן.

נניח לרגע למציאות המוות, ונשוב לשאלת המילה "טירוף" בשימושה היומיומי (אף שכל דיון בטירוף מסתכן בהחמצת אופיו האמיתי. הוא בא לתאר את מה שמבקש לחמוק מתיאור, מהכללה, מחיזוי). בראש ובראשונה נראה שהיא מתייחסת להתנהגות, למאורע או לתופעה תרבותית הפורצים את הקווים הבלתי-נראים-אך-מקובלים של "הסדר הקיים" – הנוהַג החברתי והחוק. אמנם, תופעות מטורפות מסוימות ניתנות להכלה או להבלגה אף במסגרת קווי הסדר המקובלים. כל עוד התופעה המטורפת אינה גובלת באלימות – תהא רדודה, שטחית, גסה ו-וולגרית ככל שתהא – דומה שהקווים מתגמשים לקראתה, ואף מנהלים איתה משחק גומלין משעשע של בחינת גבולות.

אולם מעבר לקווים הבלתי-נראים-אך-מקובלים הטירוף מתחיל להדאיג; זו הדאגה המתבטאת בתדהמה או במבע המוסרני של הזעזוע: "מה הולך כאן?". מבע שאינו מכיל תוכן ביקורתי קונקרטי, ומתפקד בעיקר ככלי אכיפה וריסון או כגורם משרה ביטחון.

ב.

"איש לא נבהל כשהדברים מתנהלים לפי התוכנית, אפילו אם התוכנית מחרידה… אם מחר אודיע לעיתונות, למשל, שמשאית מלאה בחיילים תתפוצץ, איש לא ייבהל… כי הכול חלק מהתוכנית. אבל אם ראש עיר אחד הולך למות – כולם יֵצאו מדעתם!"

שם

בחינה שנייה ושלישית של הטירוף תוביל אותנו לקווים הבלתי-נראים-אך-מקובלים של הסדר, אולם באופן שונה. שני השימושים המובחנים של המילה "טירוף" שהוזכרו לעיל – הדאגה וההתלהבות – עשויים להוביל אותנו לשרטוט של שני טיפוסים אנושיים. מדובר בחלוקה מכלילה ואף גסה, אולם היא באה להדגיש קווי אופי שחומקים לעתים מההתנסות היומיומית. יתר על כן: טיפוסים אלו אף שוכנים לעתים זה בצד זה באותו גוף.

הטיפוס האחד מתמקם בנוחות בתוך הקווים המקובלים של הסדר החברתי (הכלכלי, התרבותי, העירוני): הם מעניקים לו נוחות, הגנה, משמעות ויציבות – ולכן הוא חש דאגה כאשר הם נפרצים. הטיפוס האחר חש מועקה מסוימת ואי נחת בקווים אלו, עודף או חוסר, ולכן הוא תר אחר דרכי מילוט.

מהם הגורמים לאי הנחת? נפתח בסיבה המוכרת והמקובלת יותר: שאיפה לחיים "נורמליים" שלא מצליחה לבוא על סיפוקה. זהו אולי אחד מקשרי הגומלין החזקים ביותר בין הטירוף ובין השפיות: הרצון להצליח, להתקדם, להספיק, לשנות, לחיות "כמו כולם",  כאשר לא לכולם שמורים הזכות והמזל לחיות "כמו כולם". כאן השער לכאב, לדיכאון, לבדידות; ואם תרצו – לרוע.

שאיפה זו לחיים "נורמליים" שלא מצליחה לבוא על סיפוקה היא מקרה פרטי של מועקה כללית יותר; של הניסיון לכונן סדר בחיים האנושיים אל נוכח המקריות, היצרים, המוות, המחסור באמצעים ושלל מניעות נוספות. "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" אמרו חכמים, וגם השגת חצי התאווה מתגלה כפתטית.

אולם תיאור מקובל זה הוא רק צדו האחד של המטבע. אוחזים בו לעתים קרובות (מדי) אנשים מהטיפוס הראשון, אלו שמתמקמים בסדר החברתי בנוחות. עבורם, סיפור המועקה והטירוף הוא סיפורו של מי שלא זכה להגיע "אל המנוחה והנחלה" שסדר זה מעניק. אולם ניתן להעלות ללא קושי גם סיבות אחרות לאי-הנחת ולמועקה – סיבות הנעוצות בקווים המקובלים של הסדר עצמם. נמנה שתיים: האחת, קווים אלו מכילים לא פעם מערכות ערכים סותרות. מתחים והתרוצצויות בין אידיאות שוכנים בתשתית המפעל של חברה נאורה ופתוחה – למשל, בין אינדיבידואליזם ומחויבות חברתית, או בין הצדק, השוויון, החירות והאחווה – ומתחים אלו והמודעות אליהם קוראים תיגר ואף מערערים על הסדר החברתי. השנייה, קווי הסדר מוליכים פעמים רבות למועקה גם בגלל הֶקְשרים תרבותיים ומסורתיים: די לנו אם ניטול לדוגמה את הניסיון לכונן חברה דתית בתוך מרחב עירוני חילוני, ניסיון שמוליך לא פעם לתחושה של חיים בשני עולמות.

פסקה אחרונה זו מתארת את המועקה שנוצרת לא ממחסור בסדר חברתי, אלא מעודף של סדר חברתי. מועקה זו גם היא מקרה פרטי של מועקה כללית יותר; מועקה השוכנת בלשד-עצמותיו של הסדר החברתי. סדר זה תמיד יכיל יסודות מסוימים של נוקשות, בקשת שלטון וקטנות מוחין (שלמרבה האירוניה הולכת שלובת זרוע עם יומרה להיות כוללת-כול). באמצעות טקסים, יצירת מחויבות והטלת מרות ייצוק הסדר החברתי תבניות-משמעות לתחומים אנושיים אפופי-סוד וכאוטיים – החל מאהבה, יצרים ויופי וכלה בכאב, במוות ובמלחמה – תבניות-משמעות מסוימות ומובחנות, לא פעם רדודות וצרות, עד שאין להתפלא אם נמצא אותן מעוררות חוסר נחת ואף גיחוך. בעידן הנוכחי ניתן להוסיף את תפקידן המכריע של התקשורת ושל הפרשנות בתיווך הסדר החברתי, עד שבלא שימת לב הן עצמן משמשות קטליזטור לתהליך התפוררות המשמעות והפשר של תבניות המשמעות.

בשלב זה ניתן כבר להבין שההתלהבות בהגייתו של הטירוף יכולה להופיע לא רק מפאת המפתיע, המחדש, הלא-צפוי או המסתורי שבו, אלא מתוך הגיחוך והלעג למשמעותו של הסדר החברתי, והשאיפה להיחלץ ממסגרותיו ולו למספר רגעים.

הטיפוסים מן הסוג השני, אלו שחשים את המועקה, מתפקדים כחיישנים רגישים לבעיה הממשית הנובעת מהתיאור התיאורטי הנזכר לעיל: בעיית הקרבנות של הסדר החברתי.

ג.

"אני באמת נראה כמו מישהו עם תוכנית? אתה יודע מה אני? אני כלב שרודף אחרי מכוניות… לא הייתי יודע מה לעשות אם הייתי תופס אחת… אתה מבין, אני פשוט עושה דברים… למַאפְיה יש תוכניות. למשטרה יש תוכניות… כולם זוממים מזימות בניסיון לשלוט בעולמות הקטנים שלהם… אני לא זומם מזימות… אני רק מנסה להראות לזוממים עד כמה פתטיים הניסיונות שלהם לשלוט בדברים…"

שם

בשימת לב: על מנת לכונן חברה – אף כזו הרגישה לדיכוי, לסבל ולהשחתה סביבתית – יש צורך בהפעלת כוחות רבים של סדר: כלכלי, ביטחוני, חינוכי ופוליטי. את מחירם של כוחות אלו משלמים לא מעט אנשים בקרב החברה ואף מחוצה לה, כגון שכניה, מדינות העולם השלישי ואף הסביבה האקולוגית; כמו גם לא מעט רעיונות, תחושות ויצרים שנדחקים בידי מנגנוני שליטה. בהתאמה מדויקת לחוקי האנטרופיה: כאשר מנסים ליצור סדר בנקודה מסוימת, מייצרים אי-סדר גדול יותר סביבה.

איני בא לצדד באנרכיזם, וכינון חברה בעלת סדר-יום מוסרי היא מטרה נעלה בעיניי – על אף המחיר הגבוה שהיא עלולה לגבות. הסיבות לכך הן שמחיר האנרכיזם גבוה יותר, ושדווקא בחברה בעלת סדר-יום מוסרי יש לקוות שליקויים אלו יבואו על תיקונם. אולם אותו סדר-יום מוסרי תובע מאיתנו בשמו שלו להתייחס אליו בעין ביקורתית ואף בחשדנות. לכל מפעל תרבותי יש חצר אחורית מלאה גרוטאות, ובחברה אנושית מדובר בגרוטאות-אדם.

אכנס רק לשתי רזולוציות על מנת שלא להכביד. האחת, כל תרבות אנושית – ובכללה תרבות הומנית המעמידה בראש סדר היום שלה ערכים כגון חיים וחירות – לוקה בהעדפות. ההומניזם עלול להתגלות כסלקטור סמוי של חילוניות אירופית, אסתטית, משכילה, צעירה, בריאה ובעלת שיטה מסוימת מאוד לניידות חברתית (ובכללה הזכות להתקבל למועדון ההומניסטים עצמו) – המוציאה מכללה לא רק את הסוטים המאובחנים, אלא גם בעלי זהות שאינה מותאמת לסגנון החברתי הקיים.  זהו אופיו של האדם – לעתים על אף ההומניזם, ולעתים בגללו. יתר על כן: אף ערך החיים עצמו עלול להישמר רק בנוגע לאלו המתאימים לקווים הבלתי-נראים-אך-מקובלים של הסדר.

השנייה, רגישותה של חברה לערכים מסוימים באה פעמים רבות על חשבון מאפיינים מרכזיים של אותם ערכים עצמם, משום שרגישות זו תלויה בפרשנות תרבותית וחברתית. כאשר פרשנותו של צד אחד של החברה מתקבלת, משלם הצד האחר את המחיר והסבל. "נתינת-המקום", לדוגמה, כאידיאה מוסרית רבת כוח, עלולה להתקיים רק כלפי אלו המצויים בתוך הקווים הבלתי-נראים-אך-מקובלים, בד בבד עם ההכרזה וגרימת האשליה שהיא שמורה לכולם.

ד.

"אני פועל למען הכאוס. אתה יודע מה הקטע עם כאוס?… הוא הוגן"

שם

קרבנותיו של הסדר החברתי, המצויים בשולי החברה, נבדלים זה מזה ברמת הסבל והמועקה שהם חווים. לרובם די בפריקה מקומית של הסבל, הממוקמת בתוך הקווים הבלתי-נראים-אך-מקובלים: מהמשקה ותוכנית הבידור (ואף ההילולות למיניהן) שנועדו להשכיח, ועד לציניות ולמחאה הבוטה שנועדו לשנות. יתר על כן: חוסנה של החברה נמדד ביכולתה להכיל (ושמא: לפרוק מנשקו) את החריג, השולי, הזר, השונה.

אולם לא פעם בוחרים קרבנות אלו במוצָא האלימות: כלפי עצמם או כלפי אחרים, כיחידים או כקבוצות. האלימות – המפֵרה את ערך החיים, החירות והקניין – היא חציית קו-אדום; היא "שבירת הכלים" של החברה. לא לחינם מיוחס למוצא האלימות צמד המילים: "יציאה משליטה" – שכן האדם פורק מעל התנהגותו את שלטונו שלו, ובתוך כך פורק מעליו את שליטתה של החברה, שעיצבה את האופן שבו הוא שולט בהתנהגותו.

כפי שהוזכר לעיל, ערך החיים הוא קו מתאר ראשון וחד בין שני סוגי הטירוף – המקובל ושאינו מקובל בחברה שבה אנו חיים. אולם כעת ניתן להבחין בשנית וביתר שאת בעובדה שעל אף השוני, סוגי הטירוף השונים מצויים על ציר אחד – ציר המתפתח לנוכח המועקה שיוצרים הקווים הבלתי-נראים-אך-מקובלים של הסדר החברתי: החל מההתלהבות לנוכח המפתיע והמסתורי, דרך הגיחוך והלעג על דלותן של תבניות-משמעות, וכלה באלימות המפרקת את קווי המתאר של הסדר החברתי באמצעים ברוטליים.

ה.

"בשעה שבא דוד לחפור יסודות לבית המקדש, חפר חמש עשרה מאות אמה ולא מצא את התהום. לבסוף מצא חרס אחד. רצה להרימו. אמר לו: אינך יכול לי, שאני סוגר על התהום. אמר לו: ומאימתי אתה כאן? אמר לו: משעה שהשמיע הקב"ה קולו בסיני… אף על פי כן לא שמע לו, וכיוון שהרימו עלה התהום לשטוף את העולם…"

ילקוט שמעוני שמואל ב, רמז קמב

ברצוני לעצור ולהרהר מעט על אודות פרשיות הקרבנות שבתורה. דיונים מדיונים שונים התקיימו ועדיין מתקיימים בשאלת ההיתכנות של הקרבת קרבנות בזמן הזה. יש המצדדים בביטול הקרבנות עקב הסלידה הנפשית והתרבותית מנטילת חיים, ויש המצדדים בחידוש הקרבנות תוך השקטת סלידה זו (השקטה נפוצה היא שכל עוד נשחטים בעלי חיים לצורך אכילה, ניתן לשחוט אותם גם למטרות אחרות). המצדדים בחידוש הקרבנות אינם מתעכבים על נטילת החיים (הריגה, רצח) שבהקרבה, אלא מדלגים אל עניין רוחני שמצוי מעבר לה (בדומה לאכילה). לעתים גם נדמה שמצדדים אלו סבורים שהכהנים שיעבדו בבית המקדש יעשו זאת מתוך מבע רגוע ושלו, שכולו אומר סדר והגינות.

אולם האריכות שבה מתעכבים המקורות על הדם והעיסוק בו; על ההפשטה וניתוח האיברים; על משך הזמן החולף בין פעולה לפעולה; על השרֵפה ופינוי העצמות – כמעט לא מותירה ברירה: עבודת א-לוהים שבמקדש עברה במכוון דרך נטילת החיים. לשם השוואה: במקדשים אחרים ברחבי העולם העתיק התקיימו שלל פולחנים אחרים, החל מפולחנים הקשורים בשימוש בחפצים או במחוות טקסיות (ריקוד, השתחוויה) ועד לפולחנים מיניים. אולם במקדש העברי התקיימו למעלה ממאתיים מצוות הנוגעות רובן ככולן לעניין אחד: הפרדת חיים מבעלי חיים, באופן מאוד ויזואלי ומודגש.

איני יודע אם בשורות הבאות אכוון להסברים ורגשות שהיו תקפים גם בעולם העתיק, אולם מכל מקום הם עשויים להיות תקפים לגבינו, אם נחפוץ לחדש את ההקרבה.

כאשר התורה דרשה מהאדם להקריב קרבן, היא דרשה ממנו להיות שם, בתוך המעשה: לרצות ליטול חיים, למצוא בתוכו את המוטיבציה לכך. שוב: לא ליטול חיים לשם מטרה אחרת, אלא לשם נטילת החיים; ההרס; ההשחתה. לא לחינם רבים המצדדים בביטול ההקרבה. השחיטה היא חצייה של קו-אדום חברתי, תרבותי ורוחני; חצייה שנעשית בכוונה תחילה ובמתינות; חצייה שלרבים היא מעשה על גבול הבלתי אפשרי והמטורף.

אני חפץ לטעון – וכאן אולי טמון חידוש – שרגשות הדחייה והסלידה המעורבים בסיטואציה הם חלק אינטגרלי של כוונת ההקרבה. יתר על כן: לולא התעוררות של רגשות אלו בקרב אנשים בעלי סף רגישות גבוה לא היה טעם לפעולה זו. מדובר בתנועה של רצוא ושוב, משיכה ודחייה, שאיננה טריוויאלית. ההקרבה היא כניסה מודעת לתוך הטירוף ויציאה ממנו – תוך שהייה מכוונת בתחנות הביניים.

ו.

"שחיטה בזר כשרה"

זבחים לב, א

כפי שהתבאר לעיל, סוגי הטירוף השונים מצויים על ציר אחד – ציר שמתפתח לנוכח המועקה שיוצרים הקווים הבלתי-נראים-אך-מקובלים של הסדר החברתי. קיימות אופציות שונות לפרוק את הטירוף – החל מבילוי ומבידור שאמורים להוביל לשכחה שלו, וכלה באלימות שתוקפת את קווי הסדר באופן ברוטלי. ההקרבה במקדש מזמינה אופציה שלישית: כניסה ויציאה מבוקרת ללב הטירוף; עיסוק בעצבים החשופים שלו, תוך ניסיון לטפל ברכיביו השונים; הסרת המסווה מעל הדרמה החברתית והצגתה לראווה – כינון חברה תובע קרבנות.

אנסה להשתמש בשני הטיפוסים האנושיים שתוארו לעיל – הטיפוס שמתמקם בנוחות בסדרי החברה והטיפוס שחש מועקה – על מנת לשרטט גם שני טיפוסים של מקריבים והקרבה: הראשון מודע להשתלבותו בקווים המקובלים של הסדר החברתי, ולרצונו לשמור על סדר זה. הקו-האדום שבנטילת חיים מתנוסס מול פניו באופן בולט, שכן חצייתו מסמנת את הפקעת כל סדרי החברה והרגישויות התרבותיות שמציבים אותו במקום שבו הוא עומד כעת. כאשר הוא מקריב ונוטל חיים הוא נעשה מודע לשבריריותו של הסדר שהעניק לו את מיקומו הנוח בחברה, ולהיותו של הסדר קליפה דקה על מציאות רוחשת וכאוטית.

זאת ועוד: הסלידה שהוא חש אמורה להציף בתוכו את סבלם של הקרבנות שכינון התרבות שלו גובה (ושמא אף את סבלם של אלו שמקומו האישי גבה), ולגרום לו להימנע מזחיחות, מנוקשות ומהכבדה על השוליים השקופים – עד כדי הגמשה ופתיחה של הסדרים החברתיים הקיימים.

המקריב מהטיפוס השני, שחש מועקה בסדרים החברתיים, עשוי לעניין אף יותר: מקריב זה ייתכן שיחוש פורקן מסוים ומימוש מאוויים בפעולת ההקרבה – הן מצדה המעשי, והן מהפרת הקו-האדום החברתי שבה. סבלו של הקרבן והרגישות שלו כלפיו אמורים לסמן לו את סבלו שלו עצמו, ואף לחשוף בפניו ולעין כול את העמוק שבפחדיו. אך יתר על כן: הסלידה שהוא חש אמורה לחולל בו את ההכרה שהחברה וסדריה זקוקים לאישורו העצמי כקרבן על מנת להמשיך ולהתקיים. האם הוא יהיה מוכן להעניק להם אותו? לעתים כן, ולעתים לא. אך אין למעט בחשיבותה של שאלה זו, ובעמידתו של המקריב מהטיפוס השני מולה.

כפי שהודגש לעיל, שני טיפוסים אלו אינם כה מובחנים אחד מהשני, ולעתים הם שוכנים זה בצד זה באותו גוף. נראה שתיאורם גם אינו מקיף את כל המקריבים ואת כל מעשי ההקרבה – ביחיד או בציבור; בחובה או בנדבה; בתמידים או במוספים.

הרהורים אלו הם בבחינת מבוא – מבוא למקדש שבנוי על סף רגישות גבוה לערך החיים ולמבנה החברה; לחלש, לחריג ולזר. בניית סף רגישות זה אמורה להיות תפקידה של התורה – בתפקודה כחוקה של אומה, השומרת על ערך החיים, החירות והקניין; וכאופק של שאיפות רוחניות.

* * *

– נראה שיָרִית את החץ ורק לאחר מכן סימנת סביבו את המטרה!

– ומה בכך? יש לך חיצים מיותרים?

– האם סברות מההיגיון הניאו-מרקסיסטי מתאימות בעיניך לבית המקדש?

– האם קיימת בעיניך תהום עמוקה יותר?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',כ"ד בתמוז תשע"ב, 12.7.2012

מודעות פרסומת

מחשבה משלך

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s