על הטירוף

המציאות מכילה ממד מובנה של טירוף. ואיני מתכוון לטירוף במובנו הפתולוגי, אלא לאותו פער מובנה שקיים בחיים האנושיים בין רצוי ומצוי, שנדמה שהוא – או המודעות אליו – הולכים ומתרחבים.

מעבר לאותו אי-נחת בסיסי שכל תרבות מייצרת, קיימים מוקדים מובנים בתרבות העכשווית של הפנאי והצריכה שמטפחים תסכול; ובמקום שיש תסכול יש אנרגיה, ואנרגיה סודקת את הסיפור המכונן שהתרבות נשענת עליו. שאיפה לחיים "נורמליים" שלא מצליחה לבוא על סיפוקה, היא שער לכאב, לדיכאון, לבדידות; ואם תרצו – לרוע. כל אחד רוצה להצליח, להתקדם, להספיק, לשנות, לחיות "כמו כולם",  כאשר לא לכולם שמורים הזכות והמזל לחיות "כמו כולם".

שאיפה זו לחיים "נורמליים" שלא מצליחה לבוא על סיפוקה היא מקרה פרטי של מועקה כללית יותר; של הניסיון לכונן סדר בחיים האנושיים אל נוכח המקריות, היצרים, המוות, המחסור באמצעים ושלל מניעות נוספות. "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" אמרו חכמים, וגם השגת חצי התאווה מתגלה כפתטית.

כל זה, יחד עם האופן שבו רגשות דתיים מבצבצים מבין קפליו של הפוליטי, או האופן שבו הפרהסיה לוקחת את כל החריגים, המפחידים ועושי-הצרות ונועלת אותם בבתים למיניהם (בית משוגעים, בית חולים, בית ספר, בית קברות, בית אבות, בית סוהר וגם בית כנסת), ומבטיחה חיים בריאים ויפים – ראוי לדיון.

הטירוף אם כן הוא גם פרדיגמה כוללת, דיאגנוזה של המציאות – וגם אופן של התייחסות לאירועים החולפים, ולמה שהם מעוררים ומשכיחים. הטירוף כחופש וכיצירה, כפריצת גבולות, כאהבה ותשוקה, כעצמי עמוק, כדרך לקרוא את התורה, כרכיב מובנה בנפש הישראלית, ככאב, כנשמות של תוהו.

יש בסיפור הזה כמובן כמה גיבורים, כמה דיונים על כוח וקרבנות, קצת תיאולוגיה פוליטית, כמה מקורות על עבודת אלוהים ואקסטזה, כמה רגשי נחיתות ותסביכי גדלות, כמה עוד ועוד כמה.

אבל העיקר שהוא מעניין.

לקריאת כל הפוסטים בנושא ←

3
וזו תמצית השיגעון/ לעמוד בוקר אחד שלֵו מול המראה/ פתאום מי זה אני/ שמביט אליך
5
כולנו פוסעים על הגשר/ בין הטרוף והדעת/ לחי אחת עם זקן/ ולחי שניה משוגעת

יונתן גפן, פחות אבל כואב